"אולי את לא מתאימה לו חברתית", אמרה לי חברתי משכבר הימים, אחת הקרובות אליי. קדמה לזה שיחה על בחור שכבר שנה הולך וחוזר, נלחץ כשמתקרבים ומתרץ שלא מצליח 'להתאהב בי'. ניתקתי את השיחה איתה, אחרי שעה ארוכה, ונכנסתי עם פרצוף נעלב ומבולבל למקלחת, מנסה לשכנע את עצמי שהיא בטח לא התכוונה למה שאני חושבת.
"לא מתאימה לו חברתית" שווה "הוא לא מסוג הבחורים האמיצים שיכולים להסתובב איתך ברחוב". ידעתי את זה גם בלי שהיא תגיד את זה בבירור. עם השמפו על הראש מלמלתי לעצמי תירוצים עלובים וניסיתי לשכנע את עצמי, כמו תמיד, שלא יכול להיות שהיא בחרה הסבר כל כך שטחי לכישלון של הקשר הזה. בטח זה כמו שאמרו לי תמיד - שגברים מפחדים מנשים חזקות. ואני? אני לביאה.
ואז, במקלחת של סוף היום, המקום בו אני נרגעת וחושבת, רצו לי בראש כל הבחורים ששברו לי את הלב. ובין הזיכרונות הגיעה גם ההתפכחות המכאיבה שאולי הגיע הזמן לקבל את זה פעם אחת ולתמיד, להודות בזה, בעיקר בפני עצמי, בקול רם ולא בהיחבא - אני לא הבחורה האולטימטיבית שכל גבר ישמח להיות איתה.
"תגיד, אתה מתבייש בי?"
יצאתי מהמקלחת, התיישבתי בוהה בקיר ותהיתי - האם תמיד ידעתי? המחברות הישנות, שאגרו על דפיהן את הפרידות הכואבות ביותר שלי, הוכיחו שכן. אין מדובר בהתגלות, אלא בהתפכחות. סיפור חיי, המרוח כאן לפניי בכתב יד רועד, מוכיח שתמיד ידעתי שרוב הגברים בחיי נפלו בדיוק באותו המקום. דף אחר דף, סיפור אחר סיפור, אהוב אחרי אהוב. השמות אחרים, השנים עוברות אבל הדפוס חוזר - כולם מפחדים להיראות עם אישה מעל מידה 44, חוששים שזה יעיד עליהם שהם לא יכולים להשיג טוב יותר. אז הם הלכו, השיגו 'טובה יותר', ואני נותרתי מאחור מובסת, מושפלת.
ושם, בין כל העמודים, השמות והסיפורים, נזכרתי ב-ד'. ההכרה שהוא מתבייש בי תמיד נכחה וכרסמה בי. שלוש שנים של הלוך ושוב, פרידות וגעגועים אינסופיים לא העלו על פני השטח את ההבנה העמוקה והכואבת ביותר בחיי. כיצד הצליח ליצור עולם פרטי כה נעים רק לשנינו אך לא באמת הכניס אותי לחייו?
אף פעם לא העזתי להגיד את זה בקול רם לעצמי, ובטח שלא לו, מפחדת 'להעיר את הדוב'. אבל לילה אחד, בו שכבנו בוהים בתקרה, סוף סוף שאלתי אותה, את השאלה היחידה שלא נשאלה ואולי היחידה שהייתה צריכה להישאל: אתה מתבייש בי?
היא פשוט נזרקה לחלל, לראשונה, ללא מגננות ומקום מקלט. האוויר עמד לרגע ונשימתי נעתקה, כאילו מחכה לשחרורה של אנחת רווחה.
ואז הוא סוף סוף הודה. הודה שמתבייש. לא בפה מלא, אך בלב שלם. באותו הלילה הבנתי שהגבר שיבחר בי צריך להיות אמיץ, נטול עכבות, אחד שלא מחפש אישה לראווה, כי אני לא עומדת בקריטריונים.
מאז ועד היום, לא מעט שנים אחרי, אני סוף סוף מעזה להעלות את אותן מילים לראשונה על בדל שפתיי. לא רומזת לחברות או לסובבים, אלא אומרת את זה ככה, בגלוי: עזבו אותי כי אני שמנה. עזבו, למרות שאהבו ונמשכו אליי. עזבו כי התביישו בי.
לא באתי לעודד בסיפור השראה. כן מצהירה שמסרבת לתת לתסריט החוזר הזה לנהל את חיי ולהוביל אותי אל אותם מקומות פעם אחר פעם, שוב ושוב. מה אעשה כדי לשנות את זה? מתארת לעצמי שמדובר בדרך ארוכה, שאת רובה עברתי לאורך חיי. נותר כנראה הצעד האחרון, שהוא לקבל את עצמי. כמה פשוט, ככה קשה.
