"אני מעדיף להיכוות ממך אלף פעמים, מאשר לתהות כל החיים 'מה אם' " הבהב המשפט על צג המחשב שלי. הודעה כזאת אני לא מקבלת מבחורים כל יום, אז הלב שלי החסיר פעימה והסכמתי להיפגש איתו לקפה. ידעתי שזה הולך להיות דייט מהסרטים. אבל הסרט הזה התחיל כמעט שנה קודם לכן.
הייתי צעירה, עבדתי בעבודה מגניבה והייתי סופר בטוחה במקום שלי. ביום שאיתן (שם בדוי, נו ברור) הגיע למחלקה קיבלתי את תפקיד החופפת ולימדתי אותו את כל רזי העבודה מא' ועד ת'. לא עבר הרבה זמן עד שהכימיה בינינו התגלתה כטובה. טובה מדי. היה לנו מן חיבור כזה שמרגישים עם אנשים לעיתים די רחוקות. הצחקנו מאוד אחד את השניה, דיברנו באותה שפה, היינו די צמודים במשמרות המשותפות שלנו ודי מהר הפכנו להיות מן זוג נשוי בעבודה – רבנו כמו זוג, עשינו אחד לשניה "ריגשי" כמו זוג והשלמנו כמו זוג. רק שלאיתן הייתה בת זוג אמיתית - בבית, ובסוף כל משמרת ארוכה בעבודה איתי – הוא היה חוזר הביתה אליה.
למה אני מתאהבת תמיד במה שאי אפשר?
מעולם לא דמיינתי לעצמי כמה כמיהה לבנאדם יכולה לכאוב פיזית עד שהכרתי את איתן. כאב לי בגוף כשלא יכולתי לחבק אותו בכל פעם שהוא היה מסתכל לי עמוק בעיניים כשעישנו סיגריה ודיברנו על החיים. זה כאב לי ממש.
מעולם לא חשבתי שהגבול בין דעותיי הנחרצות על אמון, בוגדנות ומוסר יכול להרגיש כל כך דק אל מול הרצון לשכוח מהכל ולאבד את הראש ברגע. וזה היה מבהיל ומטלטל להרגיש ככה. אני, שכל חיי סלדתי מסיפורים על אנשים שבוגדים. אבל כשהוא היה יושב שם ומספר לי על כמה קשה לו בבית, היה קשה להשתיק את הקולות בפנים שצעקו "אז תעזוב אותה ותהיה איתי!!!" אבל עשיתי את זה בגבורה במשך חודשים ארוכים ובלתי נסבלים.
מעולם לא אמרנו אחד לשניה בצורה גלויה דבר ולא חצי דבר על מה שהרגשנו, אבל הרגשנו. לא היה לי ספק. כל משמרת איתו הייתה תענוג וכאב רוויים וספוגים אחד בתוך השני - חיכיתי למשמרות האלה, אך קיוויתי שלא יתרחשו. כמובן שהשתדלתי להימנע מסיטואציות יזומות של להישאר איתו לבד, אבל במסגרת העבודה זה היה בלתי נמנע והחלק הקשה מכל היה משמרות הלילה המשותפות.
את משמרת הלילה ההיא אין באמת צורך שאעלה על הכתב כדי לא לשכוח אותה, כי יש רגעים בחיים שפשוט נחרטים.
היינו לבד והיינו סופר רגשניים באותו לילה. דיברנו על אהבה ועל כמה שהיא קשה לנו לפעמים. הוא שיתף בקשיים שלו, אני הקשבתי וחלקתי את שלי. סיגריה, אחרי סיגריה, אחרי סיגריה, ולא רציתי שהלילה ייגמר.
רציתי להיעלם כשהוא הביט בי פתאום אחרי משהו שאמרתי, מבט ארוך ומשתהה שהביך אותי נורא ואז אמר "אם הייתי יכול הייתי מחבק אותך עכשיו". זאת הייתה הפעם הראשונה שמשהו מחבית הנפץ המושתקת שלנו צף על פני השטח. הובכתי, נלחצתי, כעסתי, אמרתי לו "יופי!" זעוף וניסיתי להתעלם. אבל אחרי שהוא חזר על זה שוב ושוב השתקתי אותו, סיימתי את שיחת הנפש שלנו וחזרנו פנימה - לעבודה.
לילה. משרד חשוך. גבר. אישה
פנים. לילה. משרד חשוך. אנחנו זרוקים על הכסאות שלנו עם משענות מורדות לאחור ומחכים שהזמן יעבור. הוא משמיע לי מוזיקה קלאסית שמפצלחת לי את הלב ואנחנו לא מדברים.
איתן משחק עם מקל של מטאטא ואני בוהה בו בדממה, אבל בפנים הכל גואה בי ומתערבל. לא יודעת אם זו המוזיקה, הרגע, החושך, או המתח שכבר הורג אותי, אבל אני מאבדת את ההיגיון. אני מושיטה את ידי לעבר היד שלו, ולשבריר שנייה שמרגיש כמו נצח קפוא – נוגעת בקצות אצבעותיי בקצות אצבעותיו.
מוכנה להישבע שהחסרתי פעימה ברגע ההוא. הכמיהה למגע שלו שחודשים חנקתי מתחת לכרית, התפרצה והפכה לסצנה המופלאה והאסורה לכאורה הזאת, אך כל כך מזוקקת ויפה - מגע בקצות האצבעות.
נבהלנו נורא והתרחקנו כל אחד למקום אחר והלילה התחלף לבוקר וכל אחד הלך לביתו. אחרי זמן לא רב, בוקר אחד איתן הגיע וסיפר לי שמצא עבודה חדשה והתפטר. ואני הרגשתי הקלה עצומה ושחרור אדיר על שלא אצטרך יותר להתמודד עם השד הנורא הזה.
החודשים חלפו ושכחתי ממנו, עד שנפלאות הפייסבוק הפגישו אותנו שוב מתחת לתמונה של חבר משותף. ההתכתבות בפרטי הייתה דבר בלתי נמנע, ומהר מאוד איתן אמר לי שהוא התגעגע אליי ועל הדרך הטיל את הפצצה שהוא והבת זוג – נפרדו.
"לא אוכל לחיות עם עצמי אם לא אדע שלפחות ניסיתי"
את השיחה הזאת ואת השיחות שהגיעו בימים שאחריה אני יכולה לתמצת למילה אחת - טלנובלה. ערוץ ויוה התאחד עם האינבוקס שלי, עם הטלפון שלי, ועם הודעות הוואטסאפ שלי - מרגע שהאסור התחלף במותר נהרות הוידויים החלו להישפך - ולא רק מצידי! את כל מה שלא יכולנו לומר בגלוי אז אמרנו עכשיו בלי לעצור. כל מה שהיה מתחת לפני השטח הצפנו והקאנו בלי מעצורים. את כל מה שנשכנו את הלשון כדי להשתיק צעקנו אחד לשניה במילים ותיאורים דביקים עד מאוד.
אם היה נדמה לי עד לאותו רגע שרק אני הרגשתי זץ בלב באותו הלילה - הבחור תיאר לי בפירוט את אירועי המשמרת ההיא, ואת הרגע ההוא בו נגעתי לו בקצות האצבעות, שלטענתו הקפיא לו את הדם בגוף. "עכשיו כשזה כבר לא אסור לי לחשוב עליך", הוא אמר לי באחת השיחות הטלפוניות שלנו בשבוע ההוא, "אני לא אוכל לחיות עם עצמי אם לא אדע שלפחות ניסיתי". אז הסכמתי להיפגש איתו לקפה.
אחרי שבוע של פעימות לב מואצות הגיעה פגישתינו המיוחלת. אני זוכרת איך הלכתי לקראת דמותו המטושטשת שחיכתה לי בבית קפה תל אביבי בו קבענו, הלב שלי הלם כמו משוגע, ולא האמנתי שזה אשכרה קורה. שזה הולך לקרות לנו כמו בסרט הוליוודי קיטשי להחריד - נזכה לממש את אהבתינו, או משיכתינו, או מה שזה לא היה שם, אחרי כל הזמן הזה שעבר. יהיה לנו קלוז'ר והוא יהיה מהמם!
אחרי הליכה שהרגישה כמו סלואו מושן ממושך שהמעמד ההוליוודי מחייב - הגעתי אל איתן והתחבקנו ברעד. ובחיים, כמו שרק החיים יכולים להכות בנו עם המהות שלהם - כל האורות כבו לי ברגע. בבום. כל ההתרגשות, הרעד, הכאבים בגוף והטירוף שאחז בי בכל הפעמים שהתראינו בעבודה - נעלמו כלא היו. ניסיתי להחיות את התחושות בכוח, בזמן שהוא שתה את הקפה שלו שם וניסה להקניט אותי ולגרום לי לצחוק. ניסיתי להיעתר לניסיונותיו להתקרב ולנשק כשטיילנו בשדרה, אבל הזמן, המרחק, והאסור, גבירותיי ורבותיי, האסור שהפך למותר - הכריעו את הכף. לא ידעתי איך לעכל את זה. לא הייתי מוכנה לזה. ואולי, כשזה היה כבר מושג זה איבד את הקסם.
עברו כבר המון שנים ולא ראיתי את איתן מאז אותו לילה. הוא לא רצה לדבר איתי יותר, לא היה מוכן לשמוע הסברים על זה שהרגשתי מבולבלת. לא רצה לתת עוד צ'אנס. כנראה הוא כעס על ששפכתי מים על המדורה שלנו בלילה ההוא, מבלי שבכלל התכוונתי.
אני חושבת שראיתי איפשהו תמונה שלו בפייסבוק לא מזמן ויש מצב שהוא נשוי היום.
איזה מזל שאנחנו כבר לא עובדים יחד.