בעלי היקר,
ביום חמישי, כ"ה כסלו תשע"א, אירע אסון גדול למדינת ישראל ובו נספו 44 גיבורים כנגד 44 נרות חנוכה. כל אחד מכם נבחר בקפידה. אתם הטובים ביותר, היהלומים שבכתר, ואתה חגי, בעלי היקר, ביניהם.
עד היום יום הזיכרון עבורי היה יום אבל לאומי כזה שבו כולם מזדהים, מכבדים ומחזקים את המשפחות השכולות. אני עצמי הייתי מניחה זר מטעם משטרת ישראל מדי שנה, ובכל פעם הייתי מצטמררת מחדש מעוצמת הכאב שיש בכל משפחה שבורה ודואבת. אך היום, אהובי, יום הזיכרון קיבל משמעות אחרת בחיי. אם בשנים עברו הייתי כואבת בשתי דקות דומייה את זכרם של אנשים שהכרתי, היום אני כואבת בכל שבריר שנייה את אובדנך - בעלי, אהובי.
"אני שחקנית מצוינת ליד טוהר שלנו"
מי ידע, יפה שלי, שזה יגיע לפתח דלתנו? מי חשב לרגע שהאושר שהיה לנו יכול להתנפץ בשנייה ואנחנו רק בתחילת דרכנו, עם ילדה וים של חלומות לעתיד? חיי הנישואים שלנו היו כל כך מושלמים עד שהתחלתי להרגיש שזה לא יכול להיות אמיתי, ואכן צדקתי. כי כעת הכל נעלם.
אהוב יקר, כל יום הוא התמודדות ומלחמה מחודשת. טוהר שלנו לא מפסיקה לחייך לתמונתך ולקרוא לך "אבא", ואני שחקנית מצוינת לידה, אך בכל רגע, אני מתפוררת בלעדיך. דמותך, עינייך הטובות, החיוך הזה שלך, הנוכחות שלך בחיי - כל אלה כבר לא איתי וזה כל כך חסר.
קווי הדמיון בינך לבין טוהר שלנו כל כך גדולים, וזה מה שמחזיק אותי עם רגליים על הקרקע. היתה לי הזכות להיות אשתך, ובזמן הזה שהיינו יחד הענקתי לך את כל כולי. היית אבא מושלם לטוהר שלא מפספס איתה דקה. יש לי הזכות לגדל את ההמשכיות שלנו. אני מבטיחה שאגדל אותה באותה שמחת חיים ענקית כמו שתמיד רצית.
ליטל לפני האסון היתה ליטל שכל היום מחייכת ודואגת לסובבים. היום החיוך נמחק מחיי ושמחת החיים שלי נשרפה ביחד איתך, אהובי. איש לא יוכל לקחת ממני את הצער שאני חווה. דבר לא ימלא את הכאב והחוסר הגדול של האושר שנלקח ממני. אתה החיים שלי ועכשיו אני צריכה להתמודד ולחיות בלעדיך.
אנחנו אוהבות אותך אבא חגי.
ליטל וטוהר פנקר.