"הסקס עם גואל היה בלתי רגיל"

"כל מה שאני נוגע בו, יש בו ברכה. גם קליפות של גרעינים"

 נסענו עם המכונית של אבי ליפו העתיקה. שאלתי את גואל מה נעשה עם לילך שעדיין לא ידעה עלינו.
"שטויות, עזבי את זה, אני אסתדר איתה", ביטל את חששותיי.
נכנסנו ליפו בדיוק בשעת התפילה של המואזין. קול מחריש אוזניים מילא את האוויר מכל המסגדים מסביב, והנה מתקשרת לילך לטלפון הנייד שאשתו השנייה קנתה לו.
"איפה אתה?"
"עם חבר".
"מה הקול הזה ברקע?"
"אנחנו באוטו שלו, שומעים רדיו", אמר גואל, ושנינו פרצנו בצחוק.
"גואל, כבר שבועיים שאתה לא בא", היא התחילה לבכות. "אתה לא מתקשר, ואני מתגעגעת אליך. מה קורה?"
"יש לחבר שלי בעיות עם אשתו", שיקר לה במצח נחושה. "אני חייב לפתור את זה".
"טוב, מותק", נראה היה שהיא נרגעת בקולה. "תשתדל לבוא הלילה, אני נורא מתגעגעת".

בבוקר המחרת התקשרה אלי לילך והיא בוכה ומתייפחת. "גואל בוגד בי, אני מרגישה את זה. יש לו עוד אישה חדשה", קולה נשבר, ואני לא יודעת איך לנחם אותה. "אני לא יודעת מי היא, יכול להיות שזו החברה שלו מימי הנעורים, זאת שתמיד אהב ולא שכח, והוא מזכיר אותה כל הזמן. יעל, אני לא ישנה בלילות, אני יושבת במרפסת כל לילה אולי הוא יבוא, אני לא מפסיקה לבכות, הנפש שלי מיוסרת".

נחנקתי מדמעותיה. לא ידעתי מה לומר לה. הרי אני היא זאת שבגללה הוא כבר לא מגיע אליה בלילות. "אל תדמייני", ניסיתי לגייס קול מעודד. "הוא בטח עסוק. תמיד הוא אומר לי שהוא אוהב אותך".
"את צודקת, את צודקת", אמרה ועצרה לרגע. "תגידי, זו לא את, נכון? לא בגללך הוא לא בא אלי..."
"מה פתאום?" ציחקקתי. "איך הגעת למחשבה כזאת?"
"את רואה, באמת הגזמתי. את כל כך מרגיעה. איזה מזל שיש לי אותך. מתי את באה לבקר? המון זמן לא ראינו אותך".
"אני כמעט לא יוצאת מהקיבוץ, עסוקה בעבודה". לא ידעתי מה להוסיף. "אולי באמת כדאי שתקבעי עם גואל ואני אאסוף אתכם ונצא לטייל".
"רעיון מצוין!" אמרה וכך עשתה.

ביום שישי יצאנו לטייל. נסענו באוטובוס לכיוון הרצליה וירדנו בדרך. בצד תחנת האוטובוס עמד דוכן פרחים עזוב, עם שאריות פרחים יבשים שנשכחו בשולי המדרכה.
לילך הפנתה את תשומת ליבו של גואל. "אף פעם לא הבאת לי זר פרחים", התלוננה. "כבר שבע שנים אני איתך, ואף פעם לא היית רומנטיקן".
גואל הרים את אחד הזרים היבשים מהרצפה והגיש לה. "הנה", חייך בערמומיות. "עכשיו אני נותן לך זר".
לילך נפגעה עד עמקי נשמתה על המחווה בנוכחותי והשפילה ראשה.
"למה את לא לוקחת את הזר?" המשיך בציניות.
דמעות עלו בעיניה. "גועל נפש!" אמרה לו והביטה בי כלא מאמינה.

המשכנו לטייל כשהוא מפצח גרעינים מכיסו וטומן בידיי את הקליפות. "הנה, תראי", אמר ללילך. "תראי את יעל, איזה צדיקה היא. אני נותן לה קליפות של גרעינים והיא עוד מחייכת. נכון יעל?"
חייכתי במבוכה והנהנתי להסכמה.
"כל מה שנוגע בידי, יש בו ברכה", הרצה בפנינו. "גם הקליפות, גם הזר היבש, כל מה שאני נותן - צריך לקבל אותו באהבה. איזה יצר הטמין השטן באישה שמחמיצה פנים לאהובה, גם אם ייתן לה קליפה". עצר לרגע והביט בלילך, "יעל יודעת לאהוב".

אכולת קנאה ומבוזה המשיכה לילך להלך לצדנו. אני הלכתי איתם בשקט ומחשבותיי אופטימיות, מה כבר יכולתי לעשות?

"לא היו לו מעצורים מיניים"

כשהכרתי את גואל, הוא אמר לי: "תהיי איתי פעם אחת, תהיי מסופקת חודש".
האמת שבתחילה זה היה האון הגברי שלו, שהשביע את רעבוני לתקופה ארוכה למדי, והטכניקות שלו שלא פגשתי בעבר. כן, היה לו המון כוח, תמיד אברו זקור. היה אומר לי "כלפיד האש אברי, ונרתיקך כשערים נפתחים"...

היה שם משהו... כל גופי התרכז בדבר אחד, איך לספוג את עוצמתו ולהכיל בתוכי אורגזמות בזו אחר זו, שלושים לפחות... כן, לא חשקתי בו, אך בסיטואציה מינית נעלם הגוף, והיה שם רק דבר אחד. אהבה.

בפעמים הראשונות לא עומד לו, עד שהוא לא מכיר ומתרגל לאישה שנמצאת איתו. אחרי שהוא מתרגל אליה, עומד לו להרבה מאוד שעות. ואז הבנתי למה הכוונה שיש לו איבר לא רגיל. גואל לא גומר אף פעם בנרתיק של האישה, אלא רק ביד, בעצמו. וכשהוא גומר, הוא גונח בעוצמות חייתיות כאלה שבחיים לא שמעתי. שאף אחד לא שמע. הסקס הלא־רגיל איתו מתבטא בזה שהוא עושה לאישה משהו שאף גבר לא עושה: הוא מחדיר את כל כף היד שלו לנרתיק עד שמגיע לבטן, ושם נוגע בנקודות של אורגזמות פנימיות שמטלטלות את הגוף להיסטריות של הנאה. הוא עשה את זה בצורה עדינה, בלי גסות, בלי אלימות, בלי פציעות ובמומחיות גדולה.

כשהיה מעלי, היה נראה לי לא אנושי, מין טרזן כזה שחציו חיה וחציו גבר. הוא היה אוהב לינוק חלב מנשים בהיריון. הוא ינק מכל קבוצת הנשים שהייתה בהיריון. הוא היה יונק חזק, מוצץ את החלב, ממש שתה כמויות של חלב.

לא היו לו מעצורים מיניים. הוא ידע להיות גבר שלוקח. הוא לא היה רומנטיקן. לא היו לו משחקים מקדימים.
"לכל הגברים יש זקפה קצרה", היה מסביר לנו, "ואז הם מפצים במשחק מקדים. אני", הוא אמר, "עושה מה שאף גבר לא יכול לעשות".
ובאמת היו לו כוחות מיניים שלא הכרתי ולא ראיתי אצל אף גבר. היו לו כוחות חייתיים.

***

 "ידעתי שמתישהו יגיע הסוף"

השתמשתי בשכלי, אך יותר מכול פעלתי לפי הלב כי רציתי לאהוב באמת. החיים לצד גואל לא היו תחת לבטים. צעדתי בצעדים גדולים, רציתי להשיג כמה שיותר אושר ולמלא את כל חדרי הבית באושר, למלא את המזון בסיריי באושר, ראיתי אושר בתוך סיבי הבד שעל גופי, ראיתי אושר בניקיונות הבית, ראיתי אושר בהליכה תחת השמש כאשר הזיעה ניגרה מפניי, ראיתי אושר בהרכנת הראש, ראיתי אושר בכל מה שהצלחתי להסכים איתו, גם אם לא היה מקובל בעיניי, ראיתי אושר בפרוסה דלה, ראיתי אושר גם כשלא היה לי מקור פרנסה, ראיתי הרבה אושר במקום שהיה בו קושי, והצלחתי לשרוד.

לא מילאתי את ראשי במחשבות ובדמיונות, לא חיפשתי תירוצים ומזימות, חייתי את הרגע ללא כל מחשבה, חייתי את הרגע ללא תסכול וללא בעירה. בראתי לעצמי עולם כפי שנהגתי לעשות בילדותי. ידעתי שיגיע הסוף, אך לא ידעתי מתי.

התמקדתי בנשיות שלי. היה לי חשוב יותר מכול להיות אישה. אישה במלוא מובן המילה, אישה שאוהבת, אישה כנועה, אישה מסורה לבעלה, אישה האוהבת ללא תנאי, אישה החשה כי בעלה עצום ממנה במידות רבות, והיא קטנה כנמלה ליד ההר. הרגשתי כי זכיתי בעולמי שאני ראויה לתת את מה שרציתי, רציתי לתת אישה, אישה אמיתית - וזו צמחה בי.

***

 אישה טובה לא מפריעה לגבר שלה

ערב חורפי אחד ישבנו מחובקים ואני בסוף חודש שלישי. השעה הייתה 11 בלילה ובחוץ הגשם לא פסק. שכבנו במיטה וצפינו בסרט הודי שהעביר מסר ברור על כניעותה של האישה. "כך צריכה אישה להתנהג", חייך אלי וליטף את שערי.

והנה אחת מנשותיו הוותיקות שלא ידעה אודותיי רצתה להגיע אל ביתו. גואל סירב ללוות אותי החוצה, משום שחשש כי האישה תשאל אותו לאן מועדות פניו בלילה. הוא זירז אותי לעזוב מהר את ביתו, כמעט מבלי לומר שלום, כדי שהאישה לא תגיע ותפגוש בי בביתו.

הרגשתי את החרב דוקרת את ליבי ויצאתי מושפלת אל ביתה של סבתי. ירדתי במדרגות מהקומה הרביעית ויצאתי אל הרחוב האפל באזור הדמדומים של תל־אביב. בכוונה גואל בחר את ביתו כאן, בין הזונות והנרקומנים, כדי שנשותיו יחששו להגיע אליו בהפתעה. מסוממים ניגשו אלי וביקשו שאעצור לידם. נשמתי נעתקה וברחתי משם כל עוד נפשי בי.

לא הצלחתי לעכל את מה שהתרחש. לא התלוננתי, לא רטנתי, רק הלכתי על גשר לה־גרדיה בחזרה אל בית סבתי. מועקה החלה לחנוק את גרוני, אך מייד הדחקתי אותה ולא נתתי לדכדוך להשתלט עלי. חשבתי בליבי כי מחר הוא יפצה אותי.

הגעתי לבית סבתי ודמעות בעיניי. דלתה הייתה נעולה ולא ידעתי איך להעיר אותה. העדפתי לחכות בחוץ עד הבוקר ולא להעיר את סבתי האהובה, אז התיישבתי על הרצפה הקפואה בחדר המדרגות, וכזכור אני אישה בהיריון, וניסיתי להירדם.

התעוררתי בארבע וחצי לפנות בוקר מתחושת כאבי הגב הנוראיים ומחוסר הנוחות ששהיתי בה בשעות הקטנות של הלילה. סבתי נוהגת להתקלח לפנות בוקר מדי יום, שמעתי את הרחשים בדירתה וביקשתי להיכנס. סבתא הייתה המומה מהשעה שניצבתי בפתח דלתה.
"חזרתי מבילוי, סבתא, עכשיו אני הולכת לישון".
"איפה את מבלה, יעלי?"
שתקתי. נכנסתי אל המיטה החמה כלא מאמינה ונרדמתי. לא סיפרתי לסבתי דבר, כי לא רציתי להכאיב לה במעשהו המשפיל של גואל.

אני לא יודעת איך מצאתי בקושי המתועב הזה אושר גדול. הרגשתי שאני אישה טובה, לא עצרתי בעד הגבר שלי, לא הפרעתי לו לנהל את חייו, אפשרתי לו.

למחרת חיפשתי את תשומת ליבו של גואל, כנועה, כאילו לא היה אתמול. רציתי שיאהב אותי והיחס שלו היווה עבורי זריקת מרץ. כשראיתי איך לילך מעריצה אותו, לא יכולתי להיות אחרת. כאן נבנתה המערכת התחרותית, איזו אישה יותר מעניקה, יותר דואגת, מי תזכה לאהבתו.

 * הספר "גאולה מרצון" יצא לאור בהוצאת אגם ו'מועדון תרבות'  

>> לא תאמינו, אבל יש נשים שממש לא רוצות להתחתן

• גואל רצון