חורף, גשם. תופעת טבע שחוזרת על עצמה בכל שנה. ובכל זאת, נדמה כאילו כל פעם מחדש התופעה הזאת תופסת את הרווקות לא מוכנות, וגורמת לכל סינגלית באשר היא לתהות מה היו הצעדים שהביאו אותה עד הלום.
השנה החלטתי לנתב את בוא החורף לתועלתי ולחטט קצת בתופעה. מה יש בגשם ראשון שגורם לנו לרצות להתחבר מחדש למסגרת ולמוסכמות, אחרי שברוב ימי השנה אנחנו מצטיינות בלבעוט בהן? אני מריצה במוחי סקירה מהירה של ערימת הגברברים שהתרועעתי איתם לאחרונה, מנסה למצוא יחיד סגולה אחד שאיתו הייתי מסוגלת להעביר קצת יותר מאשר ערב חורפי. והפלא ופלא – אין כזה. אין אחד שלמענו הייתי נאותה לוותר על שגרת חיי ועל הלבד שלי ביתר ימות השנה. ואין לי שום בעיה להודות – אני רווקה וטוב לי. באמת.
אבל בהשפעת לחצי מזג האוויר ורעש הרעמים שאיימו לשבור את רוחי, החלטתי שהפעם לא אלך נגד הזרם. כנראה שכמו כולן גם אני זקוקה לחבר ללילה של גשם ראשון, אחרת אני עוד עלולה למצוא עצמי חמושה בטרנינג מרופט וחפיסת שוקולד, טובעת בתוך ים של רחמים עצמיים.
אז החלטתי שהמטרה מקדשת את האמצעים, וגייסתי בצו 8 את אחרון האקסים שדווקא השאיר בי טעם לא רע, במטרה לעבור בשלום את הלילה הגשום. אבל בבוקר שאחרי, כשלנחיריי חדר אוויר רווקות צלול, חשתי מאושרת מהעובדה שלא התעורר בי צורך לארגן לעצמי קשר זוגי של ממש, כברירת מחדל, רק בגלל שינויי מזג האוויר. יכול להיות שמשהו בי לא בסדר? הרי "רווקות" ו"אושר" לא מסתדרים בצורה טבעית באותו המשפט.
למה אני ממהרת עם השמלה
במסגרת חיי הרווקות שלי, מצאתי עצמי מנסה פעמים רבות להתעלות על עצמי ועל האגואיסטיות הבלתי נלאית שפורצת ממני (בין היתר כדי חלילה לא לנפץ מיתוס עתיק יומין, שלפיו נשים תמיד מחפשות זוגיות), ולנסות לשרוד בקשר זוגי. אך לשווא.
בקשר האחרון שלי, כבר אחרי שני דייטים בחרתי מעצבת לשמלה וחיפשתי תאריך יפה מספיק בלוח השנה. והוא היה מושלם. רק שבתוך האופוריה המסוכנת של ההתחלה, לא עצרתי לרגע כדי לנסות ולהבין מי עומד מולי. שיבצתי אותו לתוך תבנית מוכנה מבעוד מועד כאילו היה הוא עוד מועמד באודישן, וההתאמה לרוב הקריטריונים גרמה לכל השאר להיראות פחות חשוב.
בסביבתי הקרובה אני יכולה להבחין היטב בין אלו שנמצאים בזוגיות כי צריך, לבין כאלה שנמצאים שם מבחירה. יחסי הכוחות הם די ברורים, והכף נוטה בצורה מובהקת לטובת המשתייכים לסוג הראשון. שני דייטים נוספים עם הבחור הספיקו לי להבין שאני ללא ספק משתייכת לנדירי הסוג השני.
הסיבה העיקרית לחוסר הפרופורציה ביחסי הכוחות היא הפחד המטורף של אנשים ללכת עם הרצון האמיתי שלהם, שלרוב שונה בתכלית מדפוסי החברה המוכתבים. לא פעם ראיתי את עיניה של אימי מאיימות לצאת מחוריהן בכל פעם שאמרתי שפשוט לא בא לי זוגיות כרגע. האכזבה והתימהון ניכרו עליה היטב, והיא סירבה להאמין שמשהו שם לא עובד אצלי. שלא ייתכן שמה שכולן חושבות שהוא הבחור המושלם אינו בהכרח האידיאל עבורי. כי הרי לא באמת ייתכן מצב שאני רווקה וטוב לי.
רובנו מתקשים להאמין שבסוף תבוא אהבה. וכך מתחיל מחול שדים מטורף בחיפוש אחר זוגיות שרק מרחיק אותנו מהיעד שלשמו היא נועדה – אושר זוגי אמיתי. אני פשוט מסוגלת להאמין שמדובר במצב זמני בהחלט, וליהנות ממנו כל עוד הוא כזה. יש בי את היכולת להבין שהכל יכול להשתנות בן רגע, כשיגיע אחד שילך איתי יד ביד לעבר השקיעה של חוף הילטון ויגרום לבטני להתהפך רק מעצם קיומו. אחד ששמלת החתונה תראה נטולת משמעות לעומתו, כי מהו יום חתונה אחד אל מול חיים שלמים יחד.
אני אהיה מוכנה לוותר על הלבד רק בשביל חבר לחיים, פרטנר. ואם זה מתמהמה קלות או ארוכות, אז בינתיים עדיף לגמרי לבד. עד שהאהבה תחליט להתדפק על דלתי, סוחפת וסוערת במלוא העוצמה, אני פשוט רווקה וטוב לי. באמת.