יום האהבה בפתח וגם אני, כמו בטח רבות ורבים מכן, התחלתי לקבל שלל פרסומות ומסרונים על המתנות והאירועים שאסור "לנו" לפספס. אבל כשאני אומרת "לנו", למי באמת אני מתכוונת? הרי בסופו של דבר הפרסומות הללו ממוענות לארנקו של הגבר: "התכשיט שאתה חייב לקנות לה", "המסעדה שאתה חייב לקחת אותה" ולי, הניסוח הזה, לצד החגיגות עצמן, קצת צורמים. 

אם נדבר בכנות לרגע, וולנטיינס הוא מזמן לא יום שמציין אהבה - הוא יום שמציין קפיטליזם, והקפיטליזם הזה מצליח לגרום לנו לבזבז הרבה מאוד כסף על דברים שאנחנו לא צריכים. מצפים מכם לשלוח פרחים ובלונים, לצרף מתנה (עדיפות לתכשיט, כמובן) ולהזמין מקומות למסעדה שתקרע לכם את הכיס רק כי באותו הבוקר הבעלים הוציאו 100 שקל במקס סטוק על כל מה שאדום וורוד וקישטו איתו את המסעדה. ואם לא? מה יקרה אם לא? אבוי! הרי שבת הזוג שלכם תתמרמר, תכעס וכמובן תמנע מכם סקס עד הולנטיינס הבא, או לפחות כך מספרת האגדה. 

אלא שה"חג" הזה מצליח, בצורה מאד חמקמקה ומתקתקה, מקושטת בלונים אדומים ותריסר ורדים, להשאיר אותנו, הנשים, במקום מאד קטן ותלותי. הוא משעתק את המסר המיזוגני שהאישה זקוקה למתנות של הגבר אחרת היא תכעס, תנדנד ותשמר את הסטראוטיפ של האישה הקטנה והנזקקת שהופכת למכשפה כשהיא לא מקבלת מארז בונבוניירות בצורת לב.

אם אתם חושבים לעצמכם "אבל שני, מה רע בקצת רומנטיקה או תשומת לב?" אני אענה לכם. יש מספיק ימים בשנה שאפשר להעניק תשומת לב לפרטנר שלך. גם אם לא בכל יום ולא בכל סוף שבוע, עדיין יש ימי הולדת וימי נישואין שאפשר לציין ולחגוג. למה התלות וההתלהבות מהוולנטיינס? בלונים בצורת לב ודובי שיצבור אבק במחסן זו רומנטיקה בעיניכם? אתם לא מבינים שזו בסה"כ תרמית של טיפאניס?

הפעם האחרונה שאהבתי את החג הזה הייתה בערך בכיתה ה', ושם זה נעצר. אני חושבת שהבנתי מהר מאד, שזה בגדול לופ של ריצוי עצמי וסביבתי בלתי פוסק, שרק הלך והחמיר בעידן הטכנולוגי. אנחנו משקרות לעצמנו שאנחנו רוצות מארז עם שני ורדים ובקבוק שמפנייה בפנים כדי שיהיה מה לצלם לסטורי. רומנטיקה? נו באמת, אנחנו מחפשים יותר אהבה ותשומת לב מהעוקבים שלנו מאשר מהבן זוג שנמצא מולנו.

אנחנו חיים בעולם בו אנחנו סופגים דימויים מאנשים אחרים ומעתיקים אותם בחזרה "כי גם אנחנו רוצים" עד אין סוף. אני לא יודעת מה גורם לכם לחשוב שהזוגות המשתפכים שמפרסמים בפייסבוק שלהם ברכות ארוכות, מלאות מחמאות וכינויי חיבה, הם יותר מאושרים מכם. הם לא. כולם רבים, כולם חווים משברים, כולם מסתירים אותם ומצטלמים במסעדה עם כוס שמפנייה ורושמים כמה טוב להם. 

אני לא דורשת מבן הזוג שלי לקנות לי שטויות, גם לא מצפה, נראה לי מגוחך ובזבזני להוציא כסף על פרדיגמה חברתית מיושנת וניכוס תרבותי שבכלל אין לו קשר לתרבות יהודית או ישראלית. אין לי בעיה עם "יום אהבה" באופן כללי, אין לי בעיה עם רומנטיקה. יש לי בעיה עם מחוות גדולות וביזאריות שאנחנו עושים רק בשביל למלא צורך חיצוני. זה לא רומנטי, זה פייק וזה מריח מפלסטיק והתאמצות יתר.

תחפשו את המקום שהתרגשתם בו מדברים קטנים, וגם לא כל דבר צריך לצלם, לתייג ולשתף בחייאת תשאירו לעצמכם משהו שהוא רק שלכם. זאת רומנטיקה.