הגבר שחייתי איתו היה אינטליגנטי ומתוחכם מכדי להכות אותי ולהשאיר סימן. הוא מצא לו דרכים אחרות להתעלל בי. הוא החדיר בי אשמה וספק, העניש אותי בשתיקה מאיימת, באיומים מפורשים שיעזוב. הוא הצר את צעדיי בשיטתיות. כשהשתולל על שנסעתי לנסיעות ארוכות לצורכי עבודה, התחלתי להסתיר ממנו את מהלכיי. כשכעס שאיני בבית כשהוא חוזר מהעבודה, התאמצתי להגיע לפניו. הסתרתי קניות לבית כשירד על כך שאני בזבזנית.
חייתי חיים מלאי מתח. כמו להטוטן המנסה לתפוס את הכדורים, ניסיתי לנחש מה יעצבן אותו, מנסה למנוע את התקפות הזעם וההפחדה, שיכלו לכלול נפנוף של אגרוף באוויר או הטחת מכה על הקיר. בדרך כלל פספסתי.
השליטה והרודנות התגברו עם הזמן. בהדרגה, האנרגיה שלי ושמחת החיים שלי כבו. לכודה במבוך של אשמה ובושה, לא הסגרתי את סודי בפני משפחתי וחברותיי. איך אספר שאני חיה באיום מתמיד, חנוקה וחסרת נשימה? מי יאמין לי? לא חלמתי להתלונן במשטרה. הוא הרי לא בדיוק הרים ידיים.
כשאת חיה במערכת יחסים מתעללת, את פוחדת כל הזמן. אלה הדברים הכי מפחידים בחיים עם גבר מכה.
זה מפחיד שמה שאת עושה גורם לו להתנהג ככה.
כל הזמן את מרגישה שאת לא בסדר: את לא בסדר באיך שאת מדברת, באיך שאת הולכת, במה שאת אוכלת, בכמה שאת אוכלת. את לא בסדר במה שאת מבקשת, באיך שאת מבשלת. את אשמה במינוס בבנק, אשמה שהוא קם על צד שמאל, שהילדים מפריעים לו, שהבוס שלו צעק עליו. "את רואה מה את גורמת לי לעשות לך? למה? למה?" - אלו המילים שנאמרות לך אחרי שהוא צורח עליך במקרה הטוב, במקרה הרע – מרביץ לך.
זה מפחיד כשהוא שותק.
שתיקות ומבטים עם גבות מכווצות של רצח בעיניים זו דרך ענישה שבה הפחד חונק אותך. שתיקות של ימים, לא של כמה שעות. שתיקות שבהן את מבינה שהוא מתכנן, שהוא עוד לא החליט מה יהיה העונש האמיתי. את לא יודעת מה יקרה, מתי זה יבוא ומה יבוא.
זה מפחיד כשהוא חונק אותך במהלך סקס.
את אשתו, אז אין ברירה. חייבים לעשות כל מה שהוא אומר, גם אם לא מתאים לך. זה לא מעניין אותו, הוא נהנה. והאמת היא שזה לא נורא, כי ככה זה נגמר יותר מהר ואז את משוחררת.
זה מפחיד כשהוא עובר איתך על ההוצאות.
היה לנו חשבון בנק משותף, אבל אני לא יכולתי לעשות שום פעולה בחשבון בלעדיו. בכל יום בערב ישבנו מול המחשב והוא היה מבקש ממני פירוט הוצאות – למה קנית? למה לא ביקשת ממני קודם? וכמובן –עבדו עליך עם המחיר! בגללך אין לנו כסף.
זה מפחיד כשאת מגלה שהוא מסתכל עליך כל הזמן.
בהתחלה את לא מבינה בשביל מה כל המצלמות בבית, אז הוא מסביר לך שהוא עובד בתחום רגיש מאד והוא חושש מפריצות ולכן הוא צריך לצלם את כל הבית. אבל למה את חדר השינה? גם שם יש חומרים רגישים? למה את המטבח? אבל את מתרגלת, ושוכחת שאת במעקב 24/7. עד שפתאום הוא מתקיל אותך בשאלה – ביום הזה ובזה בשעה הזו והזו עשית ככה וככה – למה? ואז את מתייבשת.
זה מפחיד להיראות איתו בציבור.
לא נעים לך לבוא איתו לכל מיני מקומות כי את לא יודעת איך הוא יתנהג, איך הוא ידבר אליך. לפעמים ליד חברים הוא צוחק עליך, ואת בולעת את ההשפלה, מחייכת במבוכה, אומרת שהוא שתה קצת יותר מדי או שזו סתם הדרך שלו להתבטא והוא לא מתכוון לרע. לאט-לאט את מתחילה להפסיק לצאת איתו, כדי להימנע מהפאדיחה.
זה מפחיד שאולי הוא צודק.
כשנפלטת לו מילה כמו "בהמה", טיפשה", "מפגרת", או "את מסריחה! תתקלחי כבר!", את מתרצת לעצמך כל מיני תירוצים, ובודקת את עצמך – אולי אני באמת מסריחה? אולי באמת קצת שמנתי? אולי אני באמת קצת טיפשה או מפגרת?
זה מפחיד כשהוא מנתק אותך מכולם.
כשהוא אומר לך 'אני לא אוהב איך שאת מתנהגת כשאנחנו נפגשים עם ההורים שלך', או 'חברת הילדות שלך מגיל 12 משפיעה עליך לא טוב' – את לא עומדת בזה ומתרחקת מהם, כי את מאוד מאוד רוצה שהוא יאהב אותך. ואז כשהוא אומר לך 'אנחנו הכי טובים כשאנחנו יחד לבד'– את נמסה.
זה מפחיד כשהוא מנתק אותך מהילדים.
הוא מעניש אותך בכך שהוא מנשל אותך מעמדתך הטבעית כאמא: הוא משתלט על הילדים, מנהל את השגרה שלהם באופן בלעדי ולא מודיע היכן הם או מתי יחזרו הביתה. הוא מונע ממך יציאה לבית הספר, לגינה, לחוג. את לא יכולה לרחוץ את הילדים באמבטיה, להקריא להם סיפור ולהשכיב אותם לישון. הוא לא אוסר זאת מפורשות, הוא פשוט מבצע באגרסיביות את כל המטלות בעצמו; הוא מונע ממך מלנסות לעצור בעדו, כי כל ניסיון כזה יצר סיטואציה מתוחה לעיני הילדים.
הוא גורם לקשר הטבעי שלך עם הילדים השתבש. ככל שהוא נצמד אליהם ומנתק אותם ממך - תוך שהוא מתבטא נגדך במילים מפורשות ובתשדורות לא מילוליות - הם מתחילים להביע דחייה כלפיך.
זה מפחיד כשאת שוכחת וסולחת.
יש לך משקפיים וורודים על העיניים: הוא נראה טוב, לבוש טוב, מריח טוב, עובד בעבודה נחשבת. לא אחד כזה מהפחים. הוא יכול להיות מקסים. כריזמטי כזה שמצליח לסחוף אחריו את כולם בצחוקים שלו, בחן שלו ובחיוך עם הגומות. וגם את נשבית בזה שוב, ושוכחת – שוכחת את הטעם המר אחרי מריבה שבה את מרגישה מושפלת עד עפר, שאין לך ערך, שכל ההישגים שלך הם כלום ושום דבר. שוכחת את הצעקות וחוסר השקט שלך בקרבתו ופשוט נותנת לעצמך להמשיך לקוות... לקוות ולאהוב.
אירוע התרמה השנתי של ויצו ישראל: "אף אחד לא קם" - מופע מחווה לגשש החיוור בניהולם ועיבודם של האחים אסנר למען נשים נפגעות אלימות יתקיים ביום ב' ה-26 בנובמבר 2018 בשעה 19:00 במשכן לאומנויות הבמה | להזמנת כרטיסים: האגף לגיוס כספים ויצו ישראל, 03-6923775, polym@wizo.org
