הגברים שמצחיקים אותנו, בלשון זכר

סשה ברון כהן

למרות שהוא גבוה, כהה ומביא כבוד לאמא היהודייה כשהוא גומר את כל הגפילטע מהצלחת, סשה ברון כהן לא עשוי מהחומרים שמהם עשויים חתיכים. האף שלו גדול מדי והמחויבות שלו לחשיפה פרובוקטיבית לא משאירה מקום לטיפת הדמיון ההכרחית לקיומה של פנטזיה סקסואלית. במקום להיות עסוק במיקסום הפוטנציאל הפיזי שלו, ברון כהן עסוק רק בדבר אחד - להשתמש בפוטנציאל הזה ליצירת מצבי קומדיה שמאתגרים את רפלקס ההקאה. יחד עם זאת, הצלחנו לצלוח איתו את משוכות העירום בבוראט והפורנוגרפיה בברונו ולהתאהב בו ללא תנאים. משהו בבחירות המקצועיות המוקצנות שלו מעיד על כך שמתחת למעטה הקוצים של הצבר הלונדוני מסתתר גבר מקסים ושובה לב. כזה שאפשר לצחוק איתו על הכל ועדיין להרגיש נחשקת לידו כשאת מסתובבת בטרנינג מרופט. העובדה שהוא מחזיק בנישואים יציבים עם השחקנית המתוקה איילה פישר רק מחזקת את ההנחה שמדובר בגבר ששווה את ההשקעה הגנטית, גבר שאיתו גם שגרת הטיטולים המסריחה ביותר תהפוך לחוויה מרעננת.
(מיכאלה קם)

שחר חסון

הוא תימני קטן שיורד נמוך. בהקשרים אחרים, היינו כנראה פוטרות את הבחור ב"איכסה" וסוגרת סיפור. אבל שחר חסון, על אף הנתונים הבסיסיים שרחוקים מלהרשים אותנו, הוא אחד הבחורים הכי מצחיקים בארץ. הוא בוטה, קולני ולא מפסיק לדבר – מצד שני, הוא לא חושש להשתטות ולעשות מעצמו צחוק מוחלט בפריים טיים. וכזה גבר אנחנו רוצות. אחד שלא מתייחס לעצמו ברצינות אבל קורע אותנו מצחוק, כזה שמסוגל להקל על המועקה ולהצחיק את המשפחה בערב החג באותה מידה שהוא מסוגל לשעשע את הערסים בכניסה למועדון, רגע לפני שהם שולפים סכין. ואם מסתכלים ממש קרוב, או לחלופין ממש רחוק, הוא גם נראה לא רע. לא מאוד טוב, אבל בהחלט משהו שאפשר להסתכל עליו. אם נוסיף לזה את הכריזמה, הכישרון וההיפר אקטיביות המבורכת, נלמד את מה שתמיד ניסו לומר לנו: אל תסתכלו בקנקן, אלא במה שיש בתוכו.
(ענת רביבו)

ג'ואל מקל

ג'ואל מקל הוא קצת כמו שני כהן, רגע לפני ארץ נהדרת: קומיקאי דגול שהתותחים הכבדים טרם השכילו לגנוב אותו מערוץ נישה אל תוך האימפריה של סטרדיי נייט לייב, למשל. מדובר במנחה השנון להחריד של התוכנית הסאטירית "המרק" שמשודרת בערוץ !E ובימים אלו הוא גם משתתף בתוכנית קומיוניטי של רשת NBC . הוא מזכיר את ריאן סיקרטס רק בלי הזחיחות המיליארדרית שהחלה להידבק אליו מאז הפך למולטי-טאלנט, מצטיין בפרצופים נוסח ג'ים קארי בתחילת דרכו מבלי להיראות כמו קריקטורה מגוחכת, וציניקן אמיתי שמצליח ללגלג לעל אנשים במסווה של נייס גאי. אז נכון שחצי מהבדיחות שמקל מספר הן לרוב בדיחות אמריקאיות פנימיות מתוכניות ריאליטי עוד יותר פנימיות שלא מגיעות אלינו, וקצת קשה לנו להבין אותן, אבל גם עם המעט שנשארנו, אנחנו מעבירות יופי של ערב. זה עוד בלי שהזכרנו את הפרצוף המתוק שלו שנחמד להסתכל עליו, שזה תמיד פלוס אמיתי.
(אלה גולד)

ג'ון קרזינסקי

על פניו מדובר בבחור שיכולנו בקלות לטעות בו ולחשוב שהוא רואה חשבון משועמם שהדבר היחיד שהוא בכלל מסוגל להוציא מאיתנו זה פיהוק אחד גדול. משהו במראה הסתמי שלו, אם כי הטעים בהחלט לעיכול, לא מוציא מאיתנו צחוק מתגלגל. אבל אז, הבחור הרגיל למדי הזה, מצליח לעשות את מה שרבים פשוט לא מסוגלים: מספיקה לו הרמת גבה אחת למצלמה והוא מסוגל להפיל אותנו לקרשים, דבר ששחקנים אחרים לא מצליחים לעשות גם במונולוג שלם. הוא חמוד להפליא, לא מאיים ויש לו את מה שכל קומיקאי צריך: טיימינג משובח. חוץ מזה שהוא שחקן לא רע בכלל, החל מ"המשרד" ועד לשלל סרטים הוליוודים שמגלגלים לכיסו כמה מיליוני דולרים, עוד סיבה מעולה שגורמת לנו לחייך.
(מיטל גלוברמן)

עפר שכטר

נשאלת השאלה - עפר שכטר, יותר מצחיק או יותר חתיך? בדיוק כמו בחידה על המלפפון, התשובה היא כמובן "יותר מצחיק", כיוון שהוא מצחיק גם בחושך, או כשהוא מחופש לבלי הכר במערכון. לעזאזל, עפר שכטר מצחיק גם כשהוא מחופש ליודה לוי. אז נכון שהוא לא חזק בחיקויים, וחוש ההומור שלו בתחילת דרכו כלל בעיקר בדיחות תחת ופלוצים, אבל ככל שהוא התבגר, עפר הפך לשחקן קומי אדיר. את הכריזמה השובבית שלו הוא נוסך לכל תפקיד דרמטי שהוא עושה - מ"האקס המיתולוגי" ועד "פובידיליה", שלא לדבר על השנינות שהוא מפגין גם מאחורי הקלעים ובראיונות. לאחרונה שמענו שמועה שהוא מנסה כוחו גם בסטנד אפ ואנחנו הכי בעד. רק אם אפשר, תשאיר את האור דולק, טוב?
(קרן בר לב)

אורי גוטליב

מושא הכתיבה לא יאהב כנראה את המילים הללו, אבל לפחות יהנה מהיותו מושא. אורי גוטליב מלווה אותי כבר הרבה שנים. מופיע שם כמעט נצחית כמנהל הקרקס, שחקן קבוע ברשימות הליהוק האישית שלי לסאטירה הבאה. אבל במקרה של אורי, נדמה כי האישיות תמיד מעפילה על הפורמט. אולי זאת הסיבה שמונעת ממנו להיות מנהיג מובהק. במגוון ההזדמנויות ששרביט ההובלה היה בידו, נדמה שהוא התקשה לאייש את התפקיד, ובעיני החולשה הזאת היא סוד קסמו.

בתור איש מצחיק, ההומור שלו אינו נובע מהטקסט והסיטואציה, גם לא ממימיקה עשירה. הוא נוצר מתוך הנוכחות האמביוולנטית שלו על המסך. הסבירות שנראה חיקוי, דמות או פוקר פייס מאורי הממשי היא קלושה. אבל מה שכן עובד אצלו מצוין הוא אותו רבע חיוך נבוך שמסגיר התבוננות מחוץ לסיטואציה, הילד שבו יוצא החוצה תמיד לפי פאנץ', והצחוק מקדים את ההומור. חוסר ההתמסרות הטוטאליות הזאת לפורמט, לדמות, לשעת השידור, מוציאה את החינניות והצ'ארם שלו. וכן במקרה הזה הצ'ארם הוא גם בלוק. זה הרגע להודות שהרצתי כמה פעמים אחורה את שתי השניות שבהן הוא מחליף חולצה בקמפיין למען דב חנין. אבל בשביל שממש אצביע עבורו, אורי כנראה היה צריך להחליף גם מכנסים.
(ליה אור)

סטיב קארל

מייקל סקוט הוא הבוס שלא הייתם רוצים שיהיה לכם, אבל זה שאתם נהנים לצפות בחייו המצולמים. סקוט, כבר לא "בתול בין 40", הוא בעצם סטיב קארל, ורק אחרי הצפייה ב"ליטל מיס סאנשיין" הבנתי עד כמה הוא קומיקאי אדיר, כשראיתי כמה טוב הוא משחק תפקיד שאינו משעשע בכלל. אם סקוט היה צריך לספר לכם למה הוא כל כך מצחיק הוא בטח היה מתחיל בגיחוך נבוך אך מתענג, ואז ממשיך בתיאור ארוך ומבולבל כשתוך כדי דיבור היה ודאי גולש לנושאים אחרים, לציטוטים לא רלוונטיים ומסיים רחוק מאיפה שהתחיל. אבל זה בדיוק הקסם שלו. בשונה מהקסם של ג'ים (ג'ון קרזינסקי) שממיס אותי, סקוט הוא לא בדיוק הבחור שהייתם מביאים לאמא הביתה. אלא זה שיכול לגרום לכם בתמימות שלו, בתנועות הגוף שלו, ובאופן שבו הוא פשוט אף פעם לא חושב צעד אחד קדימה לצחוק בקול גדול. וכשזה קורה זה נמשך כל הלילה ומשאיר חיוך גם בבוקר שאחרי. או כמו שסקוט נוהג לומר: That's what she said.
(ליזי כהן)

 >> ואם כבר גברים שעושים לנו את זה: הנה כמה עם סקס אפיל מפתיע במיוחד

• חוש הומור
• צחוק