הפעם הראשונה שבה הבנתי שאני אישה מוכה הייתה דווקא באחת השיחות היומיומיות שלנו. "אני יודע יותר מדי על החיים שלך, לצערי", הוא אמר בארס, מדגיש את המילה האחרונה. "מה לעשות שאני כל מה שיש לך, שאני הקשר הכי משמעותי שלך?". כל מילה פגעה בול. הוא כנראה באמת ידע הכל עליי, כולל היכן בדיוק ממוקם עקב אכילס שלי.
הוא לא היה בעלי, גם לא החבר שלי. היינו בני 17, והוא היה החבר הכי טוב שלי. החבר ההומו שלי, זה שאמור לאהוב אותי ולקבל אותי בלי תנאים ובלי עכבות. ככה, לפחות, סיפרו לנו ב"פלורנטין". במציאות לא היינו שירה ותומר, ואפילו לא איגי ותותי, אבל היינו עד כדי כך בלתי נפרדים, שבבית הספר אפילו הצמידו לנו כינויים תואמים. לא שהיה אכפת לנו: אף אחד מהם לא הבין אותי כמוהו. זה היה כאילו שידרנו על תדר אחר, כמו משרוקית כלבים שרק שנינו שמענו. היה לנו מכנה משותף שקשה להסביר – מתנשאים על שאר העולם, מחזקים זה את האגו של זה. כך שרדנו את השנים הקשות ביותר ביחד.
כשהוא חלק איתי את הסוד הגדול שלו, איתי ורק איתי, הייתי אסירת תודה. כל כך החמיא לי האמון שלו בי, עד שלא חלמתי להסגיר אותו אפילו כשיחסינו כבר הרקיבו והוא סרסר במחשבותיי הכמוסות ביותר לכל דורש. הרגשתי צורך לתת לו את כולי, להתנתק מכל מי שסבב אותי ולהתמסר לו באופן מוחלט.
התחלנו לצאת יחד למועדוני גייז; אני הייתי לובשת את השמלות הכי יפות שלי והוא היה מציג אותי בפני כל החברים האחרים שלו – בהתחלה בגאווה, אחר כך באדישות, לבסוף בזלזול. לכולם במועדונים היו חברות כמוני – פאג האגס שנתלו על זרועם כמו אקססוריז, פעורות עיניים ומעריצות ללא סייג. גם הן ספגו את ההערות הציניות וצחקקו כשמילים ארסיות הצליפו בבשרן. גם הן נותרו בצד כשהגברים שאיתן מצאו שותף לתא השירותים, וזנחו אותן מאחור. אבל איפה אני ואיפה הן, חשבתי אז. מה שיש לי ולו זה סיפור אחר לגמרי.
בסוף ג'וליה נשארת לבד על הרחבה
כל כך הרבה נכתב על הסתירות הפנימיות הכרוכות בלהיות אישה מודרנית פמיניסטית: מצד אחד את שונאת תכתיבי אופנה, מצד שני את קונה מותגים ומשלמת עליהם פי עשרה. מצד אחד את לא ממהרת להיפרד מהרווקות, מצד שני יושבת ומתמרמרת על זה. אבל הפיקציה הגדולה ביותר שקנינו עד היום היא שכל אחת צריכה חבר גיי – מרופרט אוורט ב"חתונה של החבר שלי" ועד סטנפורד בלאטש מ"סקס והעיר הגדולה".
אבל מה שלא סיפרו לך זה שג'וליה רוברטס נשארת לבד על הרחבה ברגע שהחבר ההומו שלה מבחין בברמן הצעיר עם הקוביות, ושבחורות עם טיפל'ה פחות ביטחון עצמי מקארי בראדשו עלולות למצוא עצמן בסוף עם אנתוני הנחש במקום סטנפורד החמוד. זה קורה לטובות ביותר – הנשים הכי עצמאיות ואינטליגנטיות סביבי מחזיקות לידן דרך קבע גבר שחצן ומתנשא, שטורח להזכיר להן כמה הן לא שוות, לא מעניינות וכמה שהתחת שלהן גדל. הרי אם בן הזוג שלכן היה מעיז להעיר לכן ולו הערה קלושה כזאת, הייתן בועטות אותו לקיבינימט, אז למה לגבר הזה כן מותר?
אתן יודעות את התשובה, אבל לא מעיזות להעלות אותה אפילו במחשבות. וגם אני ידעתי, ידעתי וספגתי את החיצים המורעלים שלו רק כדי לא להודות בפני עצמי שאני אישה מוכה. הייתה לי מערכת יחסים כוחנית ולא שוויונית עם גבר שלא העריך אותי, אבל דאג להזכיר לי שהוא לא יכול לחיות בלעדיי. בכל פעם שהוא הגדיש את הסאה ואני הפניתי לו כתף קרה, הוא מיד המתיק בחנופה לאגו השברירי שלי, טורח להסביר את עצמו ועל הדרך להפנות את האשמה בעקיפין אליי. כי הרי אני זאת שלא מסוגלת לפתח מערכת יחסים רצינית עם גבר וזקוקה לסרוגייט האפלטוני.
ואז, כשיחסינו היו שבים למסלולם, גם הוא היה חוזר למנהגיו. אם היה מדובר במערכת יחסים רגילה, כבר מזמן הייתי עוברת למעון של נעמ"ת, אבל איזו קבוצת תמיכה תעזור לי להשתקם אחרי שהחבר הגיי שלי הרס לי את החיים?
הצלקות כבר לא יגלידו
מהתופת של גיל ההתבגרות שלי כפאג האג יצאתי בשן ועין. למזלי, החבר הכי טוב שלי עבר את הגבול ושרף כל גשר אפשרי בדרך לתיקון היחסים. אחרי שניתקנו מגע הוא עבר לבחורה הבאה, החברה הכי טובה שלי. הוא לא בחל באמצעים כדי לנקום בי בכל הזדמנות, ואני אגרתי את הזעם ואת הכאב ואמרתי לעצמי – לא עוד.
מאז היו לי ידידים רבים, חלקם הומואים, ואף אחד מהם לא מעלה על דעתו להקטין אותי או לזלזל בי. נכון, פגשתי גם טיפוסים כמו החבר ההוא, ערפדים של תשומת לב וביטחון עצמי נמוך, אבל ידעתי להתרחק מהם כמו מאש. בכל פעם שאני נתקלת בבחורה שמספרת לחבר הכי קרוב שלה על דייט שלא התקשר ושומעת בתגובה "אז אולי כדאי שתפסיקי עם הפחמימות", אני שוקלת להקים את קבוצת התמיכה הזאת. ככה זה כשאת אישה מוכה לשעבר, ויודעת שהצלקות כבר לא יגלידו.