זה ג'ונגל שם בחוץ! אם היה לי שקל על כל פעם ששמעתי את המשפט הזה, מלווה בעיניים פעורות ומפחידות, הייתי משלמת למישהו כדי להוציא אותו מן החוק. מה רע בג'ונגל? לפעמים צריך ג'ונגל שלם כדי למצוא יצור אחד נדיר.
גם אני מצאתי את היצור הנדיר לפני כמה שנים. היו לו עיניים כחולות (לא הצבע המועדף עליי, ובכל זאת טבעתי בהן) והיה לו חיוך מקסים, והיו לו עוד כמה מעלות טובות, החשובה שבהן היא כמובן שהוא אהב אותי בכל ליבו וגופו, ולא הרשה לי לשטוף את הבית כי הבין כבר בהתחלה שאין לי מושג איך עושים את זה וחבל על הניסיונות ללמד אותי. החיים נראו מבטיחים.
ובכל זאת, מעל ראשינו ריחפה דילמה אחת שלא הגיעה לכדי פתרון בשמונה שנות הזוגיות האוהבת שהתברכנו בה. ממטרים פזורים, סערות, רוחות חזקות וטפטופים מעצבנים – את כל אלה ספגנו, ולא הגענו לכדי הסכמה. העיקרון היה פשוט: מה שנחשב מבחינתו לחלק מדרך החיים, נחשב מבחינתי לחלק שאפשר לוותר עליו. לאט לאט קרסנו לתוך עצמנו.
בדבר אחר תמיד היינו בטוחים – באהבה שלנו. אז המשכנו להילחם. שמונה שנים של שינה מחובקת, של ריבים והשלמות, של המון צחוקים, שלוש פרידות, שתי דירות וכלב אחד. אבל כשהגיעה הטבעת, איכשהו הבנתי שזה כנראה לא יקרה. הסימן הראשון היה כאב בטן.
הטבעת הייתה גדולה עליי
כשנרמז לי בצורה בלתי מעורפלת בעליל שכחול-העיניים יוצא לרכוש טבעת, כי הוא החליט שהגיע הזמן, התחילו מיד כאבי בטן. "זאת התרגשות", הבהיר לי הצד האימהי של ההורים, ואני החלקתי את זה.
כשהטבעת נשלפה בבית קפה, התחלתי לבכות, ולא מהתרגשות. לא ידעתי למה, אבל ידעתי שמשהו פה לא הגיוני.
הטבעת הייתה גדולה עליי. במקום ללכת לצורף שיתאים אותה לאצבע שלי, הבנתי שמדובר בסימן מספר 2, מטפורה כלשהי למצב, שהרי אם זה היה אמור לקרות היא בטוח הייתה מתלבשת על האצבע שלי טוב יותר.
אבל האסימון (אסימון, זוכרים?) נפל בוקר אחד כשהתעוררתי ועבר לי בראש איזה תסריט שבו נגיד שאני אומרת "כן". ומה הלאה? חשבתי לעצמי, טלפונים מתלהבים לכל החברות? צרחות "איי אם גטינג מריד!" מתרגשות נוסח סרטי בנות?
מחשבה אחת חרכה לי את הראש בפתאומיות. אני לא רואה את עצמי מודיעה בשמחה לחברה הכי טובה שלי שאני מתחתנת, ויאללה, בואי נתחיל לרוץ בעיר אחרי שמלות. אחרי שלל התלבטויות, אוסף של נקיפות מצפון ומחשבות שסתרו אחת את השנייה כל בוקר מחדש, הגעתי למסקנה המתבקשת שסימני אזהרה רבים מדי מהבהבים מעל ראשי וזה כנראה העניין: אני לא רוצה להתחתן. זה לא הוא, זו אני. אני, אני.
לא רוצה לשמוע "בקרוב אצלך"
את אותו מונולוג, בערך שמעתי כמה חודשים אחר כך מש', אחותה הצעירה של החברה-הכי-טובה-שלי.
לאט לאט זה התחיל לחלחל, היא סיפרה, העצבנות של החודש האחרון, המתח, הריבים. להרבה זוגות יש ריבים לפני החתונה, אבל פה זה היה שונה, הפעם היא הרגישה שהיא לא מסתובבת בריחוף מנטלי מעל האדמה, לא מרגישה את ההתרגשות הזו שכולם מדברות עליה בסגנון "היום הכי מאושר בחייך" או "יום שכולו שלך". "בחודש האחרון הייתי אמורה להגיע לשתי חתונות משפחתיות" היא סיפרה, "וידעתי שכל הדודות והדודים יתנפלו עלי בחיבוקים ונשיקות ואיחולי מזל טוב פרועים, ובקרוב אצלך מכל הכיוונים, ופשוט הבנתי פתאום שאני לא רוצה לשמוע את זה, לא רוצה להיות שם במרכז תשומת הלב הזו, לא רוצה לספר להם בפנים סמוקות מאושר על ההכנות לחתונה שלי, ובקיצור, לא רוצה!".
במקום חיוך טיפשי על הפרצוף, היו לה בעיקר ספקות בלב. אז היא עשתה את הדבר היחיד שהיה נכון לעשות: ש' עזבה את הבית, השמלה הוחזרה לחנות, אולם האירועים קיבל ערב חופשי, והטבעת נטמנה בקופסה.
תחושת השחרור שפשטה בה והרוגע שהתיישב שם במקום, הבהירו לה שנעשתה החלטה נכונה. מספר שבועות אחר כך היא לא מתחרטת, היא יודעת שלקחה החלטה שהייתה נכונה לה. והיא מאושרת, היא נראית רגועה יותר, היא סידרה את הדירה החדשה שעברה אליה, יש לה חברים חדשים, היא עדיין לא רוצה לצאת עם אף אחד, והיא נהנית להיות לבד.
כששאלתי אותה איך היו התגובות להחלטה, היא סיפרה שהן נעו בין ז'אנר המפרגנים נוסח "אנחנו גאים בך, עדיף עכשיו מאשר בעוד כמה שנים עם ילדים ורכוש" לבין ז'אנר רואי השחורות ומעודדי הפחדים נוסח "זה ג'ונגל שם בחוץ, עד שמצאת מישהו טוב, לא חבל?" ורמזים עבים על פינוק מיותר ועל אגואיזם. ההחלטה לבטל את החתונה שידרה לסביבה של ש' שהיא בטוחה בעצמה, לא זקוקה לנוכחותו של בן הזוג כדי להרגיש עצמאית, ושלמה עם עצמה.
האומץ להעדיף את עצמך במחיר של לפגוע באחרים
על אף ששנים האשימו אותנו שכל מה שאנחנו רוצות זה להתחתן, מסתבר שגם לנו יש לפעמים נפש חופשית שעדיין מוקדם לה, או לא מתאים לה, או שהיא פשוט מרגישה שזו לא הדרך הנכונה לה.
ההחלטה לא להיכנס לקשר ולמחויבות רבת שנים היא החלטה קשה וסוחטת, יש לה השפעה על הסביבה ועל מעגל גדול של אנשים, החל ממשפחה ועד לחברים משותפים, ומניסיון – ההחלטה הזו מביאה עימה שינוי גדול בתחומים נוספים. האומץ להעדיף את עצמך במחיר של לפגוע באחרים הוא אומץ שמתבטא בכל רובדי החיים.
עננה אחת נשארת תלויה מעל, כשמתברר שאין בהכרח קשר בין ביטול האירוסין או החתונה ובין האהבה שעדיין קיימת בין בני הזוג שנפרדו. כשעשיתי את ההחלטה שלי, היא הייתה רציונלית לחלוטין. את הלב לא מעניינת הרציונליות, הוא עדיין כואב את מה שיכול היה להיות ולא קרה. גם ש' מאשרת את התחושות, ומחייכת. אני מחייכת בחזרה.
>> עוד כמה נשים שלא צריכות טבעת בשביל להוכיח משהו: הרווקות הנצחיות של הוליווד