רומן מחוץ לנישואים: לספר או לא לספר?

הפוליטיקה של הסודיות ושל הגילוי אמת הנאמרת בכוונת זדון מזיקה מכל שקר פרי הדמיון.

— ויליאם בלייק

שקרים וסודות צצים בקליניקה שלי בכל הגוונים. לעיתים קרובות קורה שזוג מגיע בעקבות משבר של רומן שזה עתה נחשף, פצע מדמם שאי אפשר להתעלם ממנו. זוגות אחרים, לעומת זאת, מסוגלים לשבת על הספה מולי כשהסוד ביניהם — ידוע לי, אך הס פן תזכיר. אף אחד מבני הזוג לא רוצה לספר או לדעת. כמו כן, נכחתי באין־ספור פגישות שבהן אחד מבני הזוג שאל את השני, "אתה בוגד בי?" והתשובה היתה הכחשה גמורה, אף שלשואל היתה הוכחה בלתי ניתנת להפרכה לאותה בגידה. לפעמים הצד שלא שמר אמונים פיזר עוד ועוד רמזים, אבל בן הזוג, כך נראה, לא רצה לחבר את הנקודות. ויש מקרים שבהם הצד החושד השיג את כל הראיות המפלילות, אבל בחר לחכות לרגע הנכון כדי להתעמת.

יצא לי לראות את מלוא קשת המופעים של הולכת השולל, מהשמטות מידע פעוטות, דרך אמירת אמיתות חלקיות ושקרים לבנים ועד פיזור בוטה של מסך עשן, יצירת בלבול והשתלטות "עוינת" על תודעת בן הזוג החושד. ראיתי סודיות בגרסתה האכזרית ובגרסתה הנדיבה. יש שמשקרים כדי להגן על עצמם; יש שמשקרים כדי להגן על בני זוגם; וישנו גם היפוך התפקידים האירוני שבו הנבגד מוצא את עצמו משקר כדי להגן על מי שהוליך אותו שולל.

שקרנות עשויה לייצר אין־ספור סיבוכים ופיתולים מפתיעים; בני זוג בוגדים רבים אמרו לי שהרומן שניהלו היה הפעם הראשונה שבה הפסיקו לשקר לעצמם. באופן פרדוקסלי, דווקא כשהם מנהלים יחסים המושתתים על רמייה, הם מרגישים שבפעם הראשונה הם נוגעים באמת, מתחברים למשהו יסודי, אותנטי וכן יותר ממה שמכונה החיים ה"אמיתיים" שלהם.

לאחר שנתיים שבהן מגאן ניהלה רומן עם בעל חנות האופניים השכונתית, נמאס לה להסתיר ולהסתתר מכל הסובבים אותה, והיא חתכה את הקשר. אבל עכשיו, לאחר ששמה קץ לחייה הכפולים, היא מרגישה גרוע יותר. "אני מרגישה שאני עושה שקר בנפשי. אני משלה את עצמי, מעמידה פנים שזה בסדר לחיות בלעדיו."

לא רק זוגות נאבקים בסוגיית הסודיות. סודות הבגידה מפוזרים בכל המרחב החברתי של בני הזוג. אישה לוקחת לרגע את הטלפון של חברתה הנשואה ומגלה סמסים ארוטיים (סקסרונים) מגבר זר. אֵם יודעת שבנה לא היה בחברתה בשבת האחרונה, בניגוד למה שאמר לאשתו, אבל אינה בטוחה אם היא רוצה לדעת היכן היה באמת. וכמובן, ישנם "האישה האחרת" ו"הגבר האחר"; הם לא רק שומרים סוד, הם־הם הסוד.

סודות ושקרים נמצאים בלבו של כל רומן אסור ומעצימים הן את ריגוש הנאהבים והן את כאב הנבגדים. הם משליכים אותנו לתוך סבך של תהיות ודילמות. האם יש הכרח לספר על קיומו של רומן סודי או על בגידה? ואם כן, באיזה אופן? גילוי נע על רצף שמתחיל ב"לא שואלים, לא מגלים", ומסתיים בניתוח מפורט "שלאחר המוות". כנות דורשת זהירות ורגישות רבה. האם יש דבר כזה

"יותר מדי כנות"? האם יש מצבים שבהם מוטב שרומן יישאר חשאי? ומה בדבר הפתגם העתיק שלפיו מה שאתה לא יודע לא יכול להכאיב לך?

יש שבשבילם התשובה פשוטה: סודיות היא שקר, ושקר הוא דבר פסול. ההתנהגות הראויה היחידה היא התוודות, שקיפות מלאה, חרטה וקבלת עונש. דומה שהדעה הרווחת היא שגילוי הוא תנאי בל יעבור לשיקום האינטימיות והאמון אחרי בגידה. אמירת שקר נתפסת בימינו כהפרה של זכויות אדם. לכולנו יש זכות לדעת את האמת, ובשום מצב אין צידוק להסתרתה.

ובכן, הלוואי שזה היה פשוט כל כך — שהיינו יכולים לארגן את חיינו המבולגנים על פי עקרונות פסקניים כאלה. אבל מטפלים לא עובדים עם עקרונות — הם עובדים עם אנשים בשר ודם ועם מצבי חיים אמיתיים.

דילמות וגילוי

"סטודנטית שלי שאני שוכב איתה נכנסה להיריון, והיא מתעקשת ללדת את התינוק," מספר ג'רמי, מרצה במכללה שחשב שהצליח לשמור את הסטוץ שלו כמקרי לגמרי. "אין לי שום כוונה להרוס את הנישואים שלי, אבל אני גם לא רוצה שילד שלי יגדל כסוד."

"מישהו ששכבתי איתו אמר לי שיש לו הרפס," אומר לוּ בהבעה נבוכה. "עכשיו החבר שלי בסכנת הידבקות. האם לספר לו?"

"מישהי שפלירטטתי איתה באיזו מסיבה תייגה אותי בתמונה שהעלתה לאינסטגרם אחרי שאמרתי לה שאני לא אפגש איתה יותר," אומרת אנני. "בסך הכול התנשקנו, אבל בת הזוג שלי לא תראה את זה ככה. היא עוברת באובססיביות על המדיה החברתית שלי — בטוח שהיא תראה את התמונה."

רבים מכם ודאי חושבים שבמצבים כאלה ההחלטה הנכונה היא גילוי. אבל זה לא תמיד חד וחלק.

"זה היה ליקוי רגעי של שיקול הדעת — הייתי שיכורה, ואני מתחרטת על זה בכל לבי," אומרת לינה, שהיתה מאורסת כמה חודשים בלבד כשמפגש בוגרי המחזור שלה בקולג' הסתיים במיטתו של חבר לשעבר. "ברור לי שאם אני אספר על זה לארוס שלי, זה יהרוס אותו. אשתו הראשונה עזבה אותו עם החבר הכי טוב שלו, והוא תמיד אמר שאם אבגוד בו, זה ייגמר בינינו." נכון, היא היתה צריכה לחשוב על זה קודם. אבל האם המעידה האחת שלה צריכה להרוס לה את החיים?

"למה שאספר לאשתי?" שואל יורי. "מאז שהכרתי את ענת, אנחנו כבר לא רבים על סקס. אני לא מתחנן בפניה ולא מציק לה, ובמשפחה שלי הכול מתנהל על מי מנוחות."

במעשה של התרסה התאהבה הולי עד עמקי נשמתה בגבר שכמוה גם הוא בעל כלב יורקשייר, שאותו הכירה בגינת הכלבים. היא מתה לספר את זה לבעלה "הרשע, השתלטן... זה כל כך מגיע לו." אבל מחיר הכנות יהיה גבוה. "לפי הסכם הממון שהוא הכריח אותי לחתום עליו, אני אאבד את הילדים."

הפלרטוט המתמשך של ננסי עם אחד האבות בחוג הפוטבול של בנה הצית בה מחדש חושניות רדומה זה מכבר. "אני מרגישה אסירת תודה על התעוררות אותו חלק בי שאינו רק אמא, רעיה או משרתת. ואני מרגישה עוד יותר אסירת תודה על כך שהוא לא ניצל את זה והלך עד הסוף," היא אומרת. בעלה מאושר מהנמרצות הארוטית המחודשת שלה. אבל היא מתלבטת אם לספר לו על "הרומן המחשבתי" שלה. ננסי נחרצת מאוד בדעתה שכֵּנות פירושה שקיפות מוחלטת.

בנסיבות כאלה, האם לא יהיה חכם יותר מצד בן הזוג המעורב בבגידה לשמור על שתיקה ולהתמודד עם המצב לבדו? לאמת יש סגולות מרפאות, ולעיתים הודאה היא התגובה ההולמת היחידה. עמיתתי ליסה ספיגל משתמשת בנוסחה פשוטה ויעילה כאשר היא נדרשת לייעץ למטופלים בעניין החוכמה שבאמירת האמת: שאלו את עצמכם, האם זה הוגן? האם זה מועיל? האם זה יעשה לו או לה טוב?

אמת יכולה להיות גם הרסנית מאוד, ואפילו תוקפנית כאשר היא נמסרת בהנאה סאדיסטית. בכמה וכמה הזדמנויות נוכחתי לדעת כי כנות הזיקה יותר משהועילה, כך שלא נותר לי אלא לשאול אם יש מצבים שבהם ראוי לשקר כדי להגן. בעיני רבים, זהו רעיון בלתי קביל לחלוטין. עם זאת שמעתי בני ובנות זוג שיוּדְעוּ צורחים, "הלוואי שלא היית מספר לי!"

בקורס להכשרת מטפלים ביקשה תלמידה שעובדת בבית אבות להתייעץ איתי. "מה אני יכולה לומר לחולה במחלה סופנית שלפני מותו רוצה להתוודות בפני אשתו על כמה רומנים שהיו לו לאורך חייהם המשותפים?" היא שאלה. השבתי לה, "אני מבינה אותו. הצורך לפרוק את מה שרובץ לו על הלב אחרי כל כך הרבה שנים בהחלט עשוי להיראות כמו ביטוי אמיתי של אהבה והערכה, אבל הוא חייב להביא בחשבון שהוא אולי ימות בתחושת הקלה, אבל היא תחיה במפח נפש. בזמן שהוא ינוח על משכבו בשלום, שנתה תנדוד, והיא תתהפך על משכבה בלילות תוך שהיא מריצה בראשה סרטים שמן הסתם יהיו נוראיים יותר מכפי שהרומנים שלו היו באמת. האם זו הירושה שהוא רוצה להשאיר?"

לפעמים שתיקה היא אכפתיות. לפני שאתם פורקים את רגשי האשם שלכם על בני זוג תמימים שאינם חושדים במאום, חשבו: על טובתו של מי אתם באמת חושבים? האם מירוק המצפון שלכם באמת לא אנוכי כפי שאתם חושבים? ומה בן הזוג שלכם אמור לעשות במידע שנחת עליו?

חוויתי את צדו האחר של המצב הזה בקליניקה שלי, כשניסיתי לעזור לאלמנה להתמודד עם שכול כפול: אובדן בעלה שמת מסרטן ואובדן "תמונת" הנישואים המאושרת שלה שהתנפצה בווידוי ערש הדווי שלו. יחס של הערכה וכבוד אינו בהכרח גילוי של האמת כולה; הערכה וכבוד יכולים להתבטא דווקא בהתחשבות במה שידיעת האמת תעשה לצד השני. כאשר אתם שוקלים יתרונות וחסרונות של וידוי על רומן, אל תחשבו רק במונחים של או־או, כן לספר או לא לספר, ונסו לא לחשוב על כך בצורה מופשטת, אלא לדמיין את הנסיבות הממשיות שבהן אתם נמצאים עם בן או בת הזוג ומספרים להם. הריצו את השיחה בדמיונכם: איפה זה קורה? מה תאמרו בדיוק? איך הם מגיבים? איך אתם מפרשים את הבעות הפנים שלהם?

השאלה "לספר או לא לספר?" נעשית כבדת משקל במקומות שבהם נורמות חברתיות מסכנות אנשים. כל עוד יש בעולם ארצות שבהן מספיק שאישה תיחשד בהצצה למקום אסור כדי שתיסקל או תישרף חיים, או שבהן מונעים מהומוסקסואלים לראות את ילדיהם, כנות ושקיפות צריכות תמיד להישקל על פי ההקשר, וכל מקרה צריך להיבחן לגופו.

האם מטפלים צריכים לשמור סודות?

מטפלים שעוסקים במקרים של בגידות נדרשים להתמודד עם הסוגיה הסבוכה של סודות. על פי הגישה המקובלת, מטפל זוגי לא אמור לשמור דברים מתחת לשטיח; כמו כן, כדי שהטיפול יהיה יעיל, הצד הלא נאמן חייב לסיים את הרומן או להתוודות. אם זה לא קורה, יש להפנות את בני הזוג לטיפול פרטני. אני שומעת תכופות עמיתים אמריקנים שלי שאומרים שלא ניתן לעשות שום דבר כל עוד יש סוד באמצע החדר. לעומת זאת, עמיתים שלי בארצות אחרות מחזיקים בגישה שונה לגמרי: יש המון מה לעשות כל עוד הסוד אינו מתגלה. מרגע שהמסך הורם, הם מזהירים, אין דרך חזרה. לא תמיד וידוי "בהתנדבות" הוא הדבר שנכון לעשותו. הם מזהירים מפני כאב מיותר שעלול להיגרם לבן או לבת הזוג ומפני הנזק שייגרם למערכת היחסים.

בשנים האחרונות החל מיעוט קטן בקרב המטפלים, וביניהם ג'ניס אברמס־ספרינג ומישל שיינקמן, לקרוא תיגר על השמרנות האמריקנית כלפי סוגיית הסודות; לטענתן, הגישה המסורתית אינה מסייעת, והיא מגבילה ואפילו מזיקה. אני בחרתי לאמץ את הגישה המכונה בפי ספרינג "חופש לשמור סודות". בפגישתי הראשונה עם בני זוג אני מיידעת אותם שאפגוש אותם יחד ולחוד, ושתוכן הפגישות האישיות יישמר חסוי. לכל אחד מהם מובטח מרחב פרטי שבו יוכל להעלות כל נושא שמציק לו. שני בני הזוג נדרשים לתת את הסכמתם לכך. כמו אברמס־ספרינג, אני רואה בהחלטה לגלות או לא לגלות חלק מהטיפול עצמו, לא תנאי מוקדם לו.

הגישה הזאת אינה נטולת בעיות, ואני נאלצת להתמודד עמן השכם והערב. לא פעם עלי להשיב בחיוב לשאלה "ידעת כל הזמן?" כשאחד מבני הזוג מגלה שרוּמה. ואף שהמצב הזה מכאיב לכל המעורבים, זו אינה עבירה אתית על פי תנאי ההסכם בינינו. אני, על כל פנים, סבורה שזוהי העמדה המועילה יותר. כפי ששיינקמן כותבת, "מדיניות של אין־סודות מחזיקה את המטפל כבן ערובה; נבצר ממנו לעזור באחד הרגעים הקריטיים ביותר ביחסים של בני זוג."

המדיניות הזאת לא חלה רק על בגידות. למען האמת, נקודת המפנה מבחינתי היתה מפגש טיפולי עם אישה שסיפרה לי שזה עשרים שנה היא לא יכולה לסבול את הסקס עם בעלה, ובכל פעם מתה שזה ייגמר כבר. היא לא סובלת את הריח שלו ומזייפת אורגזמות. משום שהיא יודעת שזה לא ישתנה, ומאחר שהיא לא רואה בזה עילה לסיום הנישואים, היא לא רואה טעם לספר לו. אני הסכמתי להמשיך בטיפול כשאני מודעת להעמדת הפנים שלה. נאלצתי אפוא לשאול את עצמי במה הסוד הזה שונה מסודות אחרים.

האם הוא חמור פחות מרומן סודי? האם בעלה ייפגע פחות אם ייוודע לו שהיא שיקרה לו כל הזמן מאשר אם ייוודע לו שהיא שכבה עם מישהו אחר? האם עלי לעמוד על כך שהיא תחשוף את סלידתה כדי שנמשיך בטיפול? סודות מיניים לובשים צורות רבות ומגוונות. עם זאת, מטפלים נוטים להתמודד בעיקר עם שקרים בנוגע לסקס מחוץ לנישואים ופחות עם שקרים בני עשרות שנים בנוגע לסקס בתוך הנישואים. אנחנו שומרים סודות רבים בלי לחוות קונפליקט אתי. לא תמיד בגידה לוקחת מקום ראשון בתחרות הווידוי החיוני ביותר.

אמירת אמת בשפות שונות

"אנו חיים בתרבות שהמסרים שלה בנוגע לסודיות מבלבלים," כותבת אֵוואן אימבר־בלאק בספרה "החיים הסודיים של המשפחות". "אם בעבר נורמות חברתיות הרחיקו סודות מבישים מחוץ למאורעות רבים מדי בחיי הבריות, היום אנחנו מתמודדים עם מצב הפוך: כיום מושלת ההנחה שגילוי סודות — לא משנה כיצד, מתי או למי — נעלה מבחינה מוסרית על שמירתם, וכי לגילוי יש אוטומטית אפקט מרפא."

כדי להבין את הגישה האמריקנית לסודיות ולאמירת אמת יש לבחון את ההגדרה הנוכחית של אינטימיות. אינטימיות מודרנית מתאפיינת במוכנות לחשיפה עצמית, בשיתוף הבוטח בחומרים האישיים והפרטיים ביותר שלנו — הרגשות שלנו. מגיל צעיר החבר הטוב ביותר שלנו הוא מי שאנו מספרים לו את סודותינו. ומאחר שההנחה כיום היא שבני הזוג שלנו הם החברים הטובים ביותר שלנו, אנו מאמינים כי "עלי להיות מסוגל לספר לך כל דבר, ויש לי זכות גישה מיידית ומתמדת למחשבות ולרגשות שלך." הזכות הזאת לדעת וההנחה שידיעה פירושה קִרבה הן ממאפייני האהבה המודרנית.

התרבות שלנו מקדשת את אתוס הכנות המוחלטת ומרוממת את אמירת האמת למעלה מוסרית עליונה. תרבויות אחרות מאמינות שהמצב שבו הכול גלוי וידוע וחסל סדר עמימות, לא בהכרח מחזק את האינטימיות ואף פוגע בה.

כבת־כלאיים תרבותית, אני עוסקת בטיפול זוגי בכמה שפות. בכל מה שנוגע לתקשורת, רבים מהמטופלים האמריקנים שלי מעדיפים כוונות מפורשות, גילוי לב ואמירות ברורות וחד־משמעיות על פני עמימות ורמיזות. מטופלים ממערב אפריקה, מהפיליפינים ומבלגיה, לעומת זאת, נוטים בדרך כלל להישאר בתחום המעורפל ונרתעים מגילוי מוחלט. הם מעדיפים להתקדם בדרכים עוקפות, ולא בנתיב הישיר.

בבואנו לבחון את הבדלי הגישות האלה, יש לתת את הדעת להבדל בין פרטיות לסודיות. הפסיכיאטר סטיבן לוין מסביר כי פרטיות היא גבול פונקציונלי שאותו אנו מתווים על פי מוסכמה חברתית. יש נושאים שאנחנו יודעים על קיומם אך מעדיפים לא לדבר עליהם כגון וסת, אוננות ופנטזיות. סודות, לעומת זאת, הם עניינים שעל אודותיהם נשקר לזולת במתכוון. ואולם אותם תשוקות ופיתויים ארוטיים עשויים להיחשב פרטיים אצל זוג אחד וסודיים אצל זוג אחר. יש תרבויות שבהן ניאוף נתפס כעניין פרטי (לפחות כשמדובר בגברים), ואילו בתרבות שלנו זה משהו שבדרך כלל נשמר בסוד.

בלתי אפשרי כמעט לדון בהבדלים תרבותיים בלי להתעכב על נקודת הייחוס החביבה על האמריקנים בכל מה שקשור לסקס: הצרפתים. דֶבּרָה אוליביֶה מתארת כיצד הצרפתים "מעדיפים את המרומז על המפורש, את הסבטקסט על הקונטקסט, את החשאיות על חוסר הטקט ואת הנסתר על הגלוי — ובכך הם היפוכם הגמור של האמריקנים." פאמלה דרוקרמן, עיתונאית שלצורך כתיבת ספרה Lust in Translation ("לך תתרגם תשוקה" בתרגום חופשי) ראיינה אנשים מכל רחבי העולם, מסבירה כיצד הנטיות הללו מעצבות את הגישות של הצרפתים בנוגע לניאוף. "חשאיות היא אבן יסוד של הניאוף בצרפת," היא כותבת ומציינת כי רבים מהאנשים ששוחחה עמם העדיפו לא לגלות ולא לדעת. "אפשר לדַמות רומנים בצרפת לסכסוכי מלחמה קרה שבהם שום צד לעולם אינו שולף את נשקו."

אצלנו בחווה, לעומת זאת, האקדחים רושפים. לאמריקנים יש אומנם סובלנות מעטה מאוד ליחסי מין מחוץ לנישואים, אבל הולכת שולל מגונה בחריפות רבה יותר אפילו מהחטא שנועדה להסתיר. ההסתרה, העמדת הפנים והשקרים נתפסים כעלבון, כזלזול וכפגיעה בכבוד. משום כך אנו משקרים רק לאלה שמתחתינו — ילדים, בוחרים ושכירים זוטרים. לפיכך, מחדרי מיטות פרטיים ועד לדיוני משפט פומביים, מהדהדת כפזמון חוזר האמירה "העניין הוא לא שבגדת, העניין הוא ששיקרת לי!" אבל האם באמת נרגיש טוב יותר אם בני הזוג שלנו ידווחו לנו למפרע על המשובות שלהם?

לתרגם סודות

אמירה, בת שלושים ושלוש, פקיסטנית־אמריקנית וסטודנטית לעבודה סוציאלית, זוכרת היטב את היום שבו החלה לחשוף את הסוד של אביה. "אבא שלי לימד אותי לנהוג. היה לו מין תכשיט יפני תלוי על המראה הפנימית. יום אחד ניסיתי להוריד אותו, אבל הוא עצר אותי ואמר שזו מתנה מיומי, המזכירה שלו. השם הזה צץ שוב שבע שנים לאחר מכן, כשאבי ביקש ממני לחפש כתובת בטלפון שלו, ומצאתי שרשור של סמסים ממישהי שמכונה י'. ואז הבנתי."

"הוא יודע שאת יודעת?" שאלתי אותה.

היא הנידה את ראשה.

"תדברי איתו על זה באיזשהו שלב?"

"מה שאני באמת רוצה לומר לו זה 'תלמד למחוק את הסמסים שלך!' אולי יום אחד אני אראה לו איך. חבל לי שהוא לא טישטש את העקבות שלו. אני לא אוהבת להיות שותפה לדבר עברה בהונאה שלו את אמא שלי."

"חשבת לגלות לה?" אני שואלת.

"לא," היא משיבה ללא היסוס.

כבת דור שני למהגרים שהוריה הגיעו לארצות הברית טרם הולדתה, אמירה ניצבת עם רגל בכל אחד משני העולמות. היא יודעת שהשתיקה שלה אינה מקובלת כאן, במערב. "החברות האמריקניות שלי היו הולכות מיד לספר לאמא שלהן. בעיניהן חשיפת הסוד היא הדבר הנכון והאכפתי לעשות." אבל חרף העובדה שלמדה בבית ספר אמריקני טיפוסי בקנזס, כשזה מגיע לעניינים משפחתיים, אמירה מאמצת את קוד ההתנהגות של קראצ'י. "כן, אנחנו מעריכים כנות ואמון," היא אומרת, "אבל את שימור המשפחה אנחנו מעריכים יותר."

החלטתה של אמירה היתה כמעט מובנת מאליה. ההיגיון שהנחה אותה היה כזה: "נניח שאגלה לה, מה אז? המשפחה תפורק? כל מה שבנינו בעמל רב יחולק? ננהג כמו אמריקנים — באימפולסיביות ובאנוכיות — ואז נצטרך לבלות סופי שבוע עם הורה אחד וימי חול עם השני?"

היא חשה כעס ועלבון בשמה של אמה. "אבל ההורים שלי אוהבים אחד את השני," היא מוסיפה, "ותדעי לך שהם התחתנו בשידוך. אני יודעת שאמא שלי ממש ממש לא מרגישה בנוח עם כל מה שקשור בסקס, אבל זה לא שאבא שלי הוא איזה חיית מין. ממש לא. נראה לי שהוא פשוט בחר בנתיב שאיפשר למשפחה שלנו להישאר מאוחדת. אולי אמא שלי בכלל מעדיפה שלא יטרידו אותה. זה נראה לי הוגן, ככה שיכולתי לחיות עם זה בשלום. מה גם שזה היה כתם אחד ויחיד. אבא שלי הוא אבא, בעל ואזרח למופת. למה שארצה להרוס את כל הדברים הטובים האלה שבו?"

"מה בנוגע לחוסר הכבוד כלפי אמא שלך?" אני שואלת.

"כמו שאני רואה את זה, אבא שלי חשב שזה יהיה הכי מכבד לא לטלטל את המשפחה שלנו עם גילוי של משהו שלא היינו מסוגלים לשאת. וגם מבחינתי, הגעתי למסקנה שזה יהיה הכי מכבד לשמור לעצמי פרטים כאלה ואחרים שמגיעים לידיעתי. לא הייתי מעיזה לבייש את ההורים שלי בהוצאת האמת הזאת לאור היום. בשביל מה? כדי שנוכל להיות 'כנים'?"

אם כן, ברור כשמש שהאמונה כי אמירת אמת היא סימן לכבוד אינה אוניברסלית. בתרבויות רבות כבוד מבוטא באמצעות אמירת אי־אמיתות עדינות, שנועדו למנוע הלבנת פנים ולשמור על שקט נפשי. העִרפּול המגונן הזה נתפס כעדיף על גילוי שעלול להמיט השפלה פומבית.

ההיגיון שהנחה את אמירה הוא חלק ממורשת תרבותית ארוכת שנים החורגת מגבולות פקיסטן ומשותפת לכל החברות שהן מוכוונות משפחה. הגישה שלה קולקטיביסטית, ועל פיה נאמנות משפחתית מתירה גם "הקלות" בתחום שמירת האמונים וגם שמירת סודות. אפשר כמובן להביט על מצבה של אמירה מבעד לעדשות של פוליטיקה מגדרית ולראות את ההסברים שלה כהצדקה מתוחכמת, אך גם עצובה של הפטריארכליות. יותר מזה, אסור להמעיט בהשפעות המזיקות האפשריות של שמירת סודות על ילדים. כפי שעמיתתי הארייט לרנר מדגישה, סודיות "מבקיעה סדק במסד מערכת היחסים של שני ההורים ופועלת כמו נהר תת־קרקעי של מבוכה וכאב שמשפיע על כל דבר. לא פעם המצב הזה מוביל להתנהגות סימפטומטית ומוחצנת מצד ילדים ונערים מתבגרים, ואלה נשלחים לטיפול פסיכולוגי, כאשר המקור האמיתי לחרדות ולמצוקות נותר עלום."

אבל האם בחירתה של אמירה בעייתית יותר מזו של מארני, גם היא סטודנטית? הניו יורקית בת העשרים וארבע עדיין נסערת מאז אותו יום לפני שנים שבו חטפה את ה"טלפון הסודי" של אמה והשליכה אותו אל ידיו של אביה. "הגיע לו לדעת שהיא בוגדת בו!"

מארני ידעה על הרומן של אמה עם הכירופרקט שלה שנמשך כמה שנים. "היא נהגה להחביא את הטלפון הסודי שלה בסל הכביסה ולבלות שעות ב'גיהוץ'. כן, ממש. היא לגמרי לא הטיפוס של עקרת בית." באותו יום מר ונמהר "אמא שלי פרצה בבכי איום ונורא ואמרה לי, 'אוי ואבוי, מה עשית? מה עשית?׳ תוך שעות עולמי חרב עלי. המשפחה שלנו התנפצה לרסיסים. לא עוד ארוחות משפחתיות במסעדות, לא עוד כינוסים משפחתיים כיפיים בחגים. הפעם האחרונה שראיתי את אמא שלי ואבא שלי בחדר אחד היתה כשהייתי בת חמש־עשרה."

מארני עדיין מתייסרת בגלל התוצאות הכואבות והבלתי הפיכות של השלכת הטלפון ההיא, אבל מעולם לא עלה על דעתה להטיל ספק בעמדה המוסרית שבעקבותיה השליכה אותו. מערכת הערכים שלה אומנם שונה לגמרי מזו של אמירה, אבל מתברר שהיא אינסטינקטיבית באותה מידה. בתפיסת העולם האינדיווידואליסטית שלה, זכות היחיד לדעת גוברת על ההרמוניה המשפחתית. בעיני מארני, האיסור לשקר הוא קטגורי; בעיני אמירה, הוא תְלוי נסיבות.

פעמים רבות הייתי עדה למתח שבין שתי השקפות העולם הללו. האחת מאשימה את האחרת בצביעות ובהיעדר שקיפות; האחרת דוחה בשאט נפש גילוי סודות הרסני בשמה של הכֵּנוּת. האחת מזועזעת מהריחוק שהאחרת יוצרת בין גברים לנשים; האחרת מאמינה שישירות ללא כחל וסרק מזיקה לאהבה ומנוגדת לתשוקה. לשתי התרבויות, הקולקטיביסטית והאינדיווידואליסטית, יש רובד גלוי ורובד סמוי, ולכל אחת חסרונות ויתרונות משלה. מאחר שאנחנו נוטים להיתקע בפרדיגמה שלנו, מאלף לדעת כיצד שכננו מארץ אחרת מתמודד עם אותה בעיה באמצעות הגיון יחסים מוסרי שונה בתכלית. עם זאת, בעולם הגלובלי שלנו רבים מאיתנו הם ילדים של כמה תרבויות, והדיאלוגים האלה מתקיימים בתוך הלבבות והנפשות שלנו עצמנו.

מה לספר, מה לא לספר?

דילמות הגילוי לא מסתיימות עם חשיפת הרומן. בכל שלב עולות עוד ועוד שאלות: במה להודות? עד כמה? ואיך לעשות את זה? נוסף על כך, מה שאנחנו מגלים לאחרים תלוי במה שאנחנו מוכנים להודות בו בפני עצמנו. מעטים האנשים שאני פוגשת שמשקרים לאהוביהם במצח נחושה. על פי רוב הם עושים זאת רק לאחר שבנו פיגומים משוכללים שייתנו לגיטימציה למעשיהם, או בשמם המוכר יותר: רציונליזציות.

"הנטייה לבגידה בבן או בבת זוג תלויה במידה רבה ביכולת שלנו להצדיק אותה בפני עצמנו," כותב המומחה לכלכלה התנהגותית דן אריאלי. כולנו רוצים להיות מסוגלים להביט במראה ולהרגיש טוב ביחס לאדם שאנחנו רואים, הוא מסביר, אבל אנחנו רוצים גם לעשות דברים שידוע לנו שאינם הגונים. אז כדי לשמור על דימוי עצמי חיובי אנחנו מספרים לעצמנו צידוקים, תירוצים והנמקות למעשי הבגידה והרמייה השונים שלנו — אחיזת עיניים מוסרית שאריאלי מכנה "פקטור הפאדג'" (כלומר, נקיטת דרך של מסמוס נושאים כאובים ובריחה מהם).

בהתמודדות עם הנשורת של הבגידה חשוב להיפטר מהרציונליזציות האלה, אחרת פשוט נפיל אותן על בני הזוג שלנו כאילו היו אמת לאמיתה. קתלין חשדה בבעלה דון במשך שנים, אבל רק כשלא יכלה לסבול עוד את ההיעדרות הרגשית והמינית שלו, היא עשתה מעשה ולקחה לידיה את האייפד שלו. חשדותיה התאמתו, ועכשיו היא רוצה את האמת, את כל האמת ורק את האמת. דון בא להתייעץ איתי כיצד להשיב על שאלותיה.

דון הוא יליד שיקגו בן שישים פלוס מלא חיים שגדל במשפחה ענייה עם אבא שנאבק לשמור על מקום עבודתו ועם אמא שהתרוצצה בין שתי עבודות. הוא עצמו עבד קשה כדי לבנות לעצמו חיים נוחים וטובים ורכש לעצמו מעמד מוביל בקהילה. קתלין היא אשתו השנייה, והם נשואים עשרים ושתיים שנים. מרגע כניסתו לקליניקה היה ברור לי שלפנַי אדם בעל סתירות פנימיות עמוקות. הוא אוהב את אשתו, תמיד היה מסור לה, אבל מעולם לא היה נאמן לה.

ראשית, אני מבקשת שיתאר לי את תמונת המצב. קתלין יודעת על שתי המאהבות שלו, לידיה ושריל, ויודעת גם שהן קיימות בחייו עשרות שנים, ושהן ממוקמות, למרבה הנוחות, בשני צדי היבשת ובמרחק בטוח מבית משפחתו. בעוד הוא מתאר את ההתנהלות הלוגיסטית של חייו המשולשים, אני מזהה רוגז קל בשל העובדה שהוא נחשף. אחרי הכול, הוא ניהל את הטריפטיכון שלו בזהירות ובחשאיות בלתי רגילות. ההנאה שהפיק מהרומנים שלו נבעה, הוא מודה, מתחושת השליטה שהם העניקו לו, מהידיעה שיש לו עולם פרטי נסתר מעיני החברה.

כעת קתלין יודעת את העובדות הבסיסיות. מה שהיא שואלת אותו הוא למה זה קרה.

"אז מה תאמר לה?" אני שואלת.

"תראי, האמת היא שהייתי עם הנשים האלה כי לא קיבלתי אינטימיות מספקת בבית."

מתוך מאות האמיתות שהוא לא סיפר לאשתו, זו האחת שבה הוא בוחר להתחיל? אין ספק שיש לפנינו לא מעט עבודה. אני מבקשת מדון לחשוב איך זה יגרום לה להרגיש, וחשוב יותר, האם זו אמת לאמיתה או שמא פשוט אחת הרציונליזציות שלו.

"אתה באמת חושב שאילו היה לך סקס טוב יותר עם אשתך, לא היו לך מאהבות?" אני שואלת שאלה חצי רטורית.

"בוודאי," הוא משיב ופוצח בסיפור ארוך ונפתל על גיל הבלות, הורמונים, רגישויות אינטימיות הולכות וגוברות שלה והקושי שלו לשמר זקפה. עם המאהבות אין לו שום בעיה כזאת. זה לא מפתיע אותי בכלל. אבל לפני שהוא הולך ומספר לאשתו שהוא עשה את מה שעשה בגלל משהו שהיה חסר אצלה, עליו לשאול את עצמו באיזו מידה הוא היה נוכח־נפקד במיטה. אני חושדת שאילו שאלתי את קתלין, היא היתה חושבת כמוני שלנוכח הנפקדות הרגשית ארוכת השנים שלו ממש לא מפתיע שחיי המין שלהם נעשו משעממים וחסרי דמיון. דון נראה נבוך, ואני ממשיכה ללחוץ.

"דמיון הוא מילת המפתח כאן. ברומנים שלך העוררות מתחילה כבר בטיסה לשם. אתה לא צריך את הגלולה הכחולה, כי מה שמדליק אותך זה הקנוניה, התכנון, הבחירה הקפדנית של הבגדים. הציפייה מזינה את התשוקה. כשאתה חוזר הביתה, הדבר הראשון שאתה עושה הוא לפשוט את הבגדים היפים וללבוש איזה טרנינג ישן. אף אחד לא הולך להידלק פה על מישהו."

דון נראה המום מהישירות הבוטה שלי, אבל הוא מאזין ברוב קשב. הוא ממש לא הגבר או האישה הראשונים שבאים אלי כדי להתאונן על שעמום מיני בבית. אני לא מתכחשת להשפעות מעמעמות הארוטיקה של הביתיות והמשפחתיות. אבל לסקס עם אשתו אין שום סיכוי להיות מוצלח כשכל האנרגיות שלו מוקדשות להתפרפרויות שלו. במקום לתרץ את הבגידות שלו בסקס חסר הברק בבית, אולי עליו להאשים את הרומנים ביחסי המין החדגוניים שלו עם אשתו. מה גם שהוא מתפרפר כבר המון זמן, בנישואים הראשונים שלו ובכל מערכת יחסים מאז. הבעיה אינה בהורמונים, בגיל או בגירוי. הבעיה היא בו.

"עכשיו אתה מבין שמה שרצית לומר לאשתך זה הכול חוץ מהאמת? אלה הרציונליזציות שלך — סיפורים שסיפרת לעצמך כדי להצדיק את זה שאתה ממשיך לעשות מה שבא לך. אז עכשיו בוא ננסה למצוא משהו כן יותר לומר לה."

במהלך השיחות שלנו אני לומדת להכיר את דון ולחבב אותו. הוא לא איזה דון ז'ואן שמתענג על הכיבושים שלו. ככל שזה יישמע מוזר, דון הוא גבר שרוחש אהבה וכבוד אמיתיים לנשים. נשים גידלו אותו ועיצבו את אישיותו — אמו, אחיותיו, הדודות שלו; הן היו המנטוריות שלו. כילד וכנער הוא היה חסר ביטחון וסבל מרגשי נחיתות בגלל רמת ההשכלה והמצב הכלכלי שלו. הוא הגיע למסקנה שאחת הדרכים להרגיש גברי יותר היא להקיף את עצמו בנשים מוכשרות וחזקות.

ואומנם, שתי המאהבות שלו הן בעלות תארים אקדמיים מתקדמים (כמו גם אשתו), בגיל המתאים (יש להן ילדים משלהן, והן לא רוצות עוד). זו התאמה מושלמת, שכן הוא תמיד הבהיר להן שלעולם לא יעזוב את אשתו. הוא זהיר, רוחש כבוד ונאמן. יש שיכנו אותו ג'נטלמן אמיתי.

האם הן יודעות זו על זו? אני שואלת אותו. מאהבת מס' 1, הוא אומר, יודעת על מאהבת מס' 2, אבל מאהבת מס' 2 יודעת רק על אשתו. והוא הבטיח למאהבת מס' 1 שיפסיק להתראות עם מאהבת מס' 2, הבטחה שאותה לא קיים. ובינתיים הוא סיפר לשתיהן אותה חצי־אמת שסיפר לי: שצרכיו המיניים אינם מסופקים בבית. אט־אט, בעוד אנו מתירים את רשת היחסים הסבוכה שלו, הוא מבין באיזו מידה הוא שיקר לשלושתן.

החיים בשלושה חלקים גבו ממנו מחיר עצום. בהתחלה היו לדון חיים עם סוד קטן מהצד. אבל בחלוף הזמן פלש הערפול אל כל תחומי חייו. לסודות יש נטייה לתפוח. אינך יכול לומר לבת זוגך היכן היית בין שש לשמונה, כי אז אולי תצטרך לומר לה איפה היית בין ארבע לחמש. נדמה לך שאתה שולט במצב, אבל לאמיתו של דבר אתה מתרסק. עכשיו, בעוד כל הרסיסים שלו מתחברים מחדש לכדי שלם מלוכד, דון נעשה פחות מנותק ויותר פתוח עם עצמו ועם אשתו.

"מה עוד קתלין ביקשה ממך?" אני שואלת.

"הבטחתי לה שלעולם לא אעשה את זה שוב, אבל היא שאלה אותי, 'מה ימנע ממך אם תהיה לך הזדמנות?' אמרתי לה שלא אעשה את זה שוב, כי אם זה ייוודע לה, לא יהיה שום סיכוי לתיקון היחסים שלנו."

דון מדגיש את הפחד להיתפס. זו אמירה כנה, אבל זו לא כל האמת. מה יקרה לדעתו אם הוא יאמר לקתלין בגילוי לב שמטבעו הוא לא גבר של אישה אחת?

הוא נראה מופתע מהרעיון. "מעולם לא עלה על דעתי לומר לה את זה. תמיד פחדתי מהתגובה שלה. אני מניח שהיא תאמר שהיא לא מסכימה לזה."

"אפשר להבין אותה. ואני לא מציעה שתכפה עליה הרמון. הנקודה שלי היא שבאותה מידה היא גם לא התחתנה איתך כדי שתשקר לה. אבל אתה מעולם לא נתת לה בררה. בהגדרה, אם אתה פועל מאחורי הגב של מישהו, אתה פועל בצורה חד־צדדית."

ההפתעה של דון מתחלפת בהקלה. "אני אוהב את אשתי, אבל אני אוהב גם נשים אחרות. תמיד הייתי כזה. ההודאה בזה כשהיא לעצמה כל כך עוזרת. אף פעם לא אמרתי את זה, לא לקתלין, אפילו לא לעצמי." כעת אנו מגיעים לרובד עמוק יותר של אמת. פעמים רבות כל כך, בעקבות בגידה, אני שומעת בני זוג מלאי חרטה מבטיחים שלעולם לא יימשכו שוב לאחר. זו אמירה חסרת כיסוי שרק מולידה שקרים נוספים. מוטב להיות מציאותיים יותר ולומר, "כן, אני עלול להרגיש משיכה, אבל אני אוהב אותך ומכבד אותך ולא רוצה להכאיב לך שוב, ולכן לא אממש אותה." זו הצהרה כנה יותר ואמינה יותר.

אחרי שהבהרנו מה דון רוצה לספר לאשתו, אנחנו עוברים להתמקד ב"איך". אני מציעה שהוא יתחיל במכתב. הוא צריך להיות בכתב ידו כי זה אישי יותר, ועליו למסור לה אותו בעצמו.

המטרה משולשת. ראשית, לקיחת אחריות על התנהגותו הפוגענית, ובפרט על האופן שבו קצב לה את הקִרְבה שלו על ידי כך שהקצה לה רק חלק מה"אני" המפוצל שלו. שנית, להיחשף בחולשתו בפניה תוך הודאה בנטיות שלו ובעובדה ששנים הצדיק את התנהגותו בפני עצמו על חשבונה. ושלישית, להרעיף עליה אהבה ולהילחם על הצלת הזוגיות שלהם.

במהלך השנים הגעתי למסקנה שמכתבי אהבה מועילים הרבה יותר מהנוהג התרפויטי המקובל יותר שעל פיו בן הזוג הלא נאמן מחבר רשימת מלאי מפורטת ומתישה של חטאים — בתי מלון, תאריכים, מתנות — ומגיש אותה. סברתי שחשוב מאוד שדון יכיר בעובדת היותו רמאי־על ומוליך שולל. לא חשבתי שיועיל לאשתו אם תדע את פרטי הפרטים של כל שקר ושקר.

בפגישתנו הבאה, כעבור שבוע, דון מספר לי שקתלין התרגשה מהמאמץ ומהכּנות שהשקיע במכתב, שזה נגע ללבה, אבל שהיא עדיין זהירה — רוצה להאמין, אך פוחדת לתת אמון. אני אופטימית בנוגע לזוג הזה. אף על פי שדון העניק לעצמו זכויות יתר אנוכיות ונסתרות, הוא תמיד אהב את אשתו. עוד במפגש הראשון שלנו יכולתי לשמוע זאת בקולו כשדיבר עליה — בהערכה, בחיבה, בהערצה. קתלין נפגעה עד עמקי נשמתה, אבל חייו הנסתרים של דון לא סדקו את אהבתה ואת הערכתה אותו — ולא את הכבוד העצמי שלה. היא גמרה אומר בלבה לא לתת למשבר לשכתב את כל ההיסטוריה שלהם.

במהלך החודשים הבאים אני מנחה את דון בעודו מסיים את מערכות היחסים הארוכות שלו עם שריל ולידיה; הוא עושה זאת ברגישות וביושר ככל שניתן, וממשיך בבנייה מחדש של הקשר שלו עם אשתו. לא פעם הוא נכנע לרפלקס לשקר כשקתלין שואלת אותו למעשיו. יהיה עליו להתאמץ כדי להיגמל מההרגל המגונה הזה, אבל הוא נחוש לעמוד במשימה, ובכל פעם שהוא משיב לה בכנות, הוא משתאה עד כמה פשוט להיות ישר. מסע הייסורים שלהם עדיין לא תם, אבל יש לי הרגשה שהם יצאו מהמשבר חזקים וקרובים יותר.

כמה אתם רוצים לדעת?

אני עובדת בשני צדי קו השבר של המִרמה. מצד אחד, מדריכה שקרנים מוּעדים כמו דון, מצד אחר, מייעצת לאלה שהולכו שולל. מקובל להניח שאנשים רוצים לדעת הכול, ואת אלה הבוחרים מרצונם לא לדעת אנו ממהרים להאשים בהונאה עצמית או באשליה עצמית.

קרול ידעה שבעלה אלכוהוליסט. מה שלא ידעה עד עכשיו זה שהוא אהב לערבב את המשקאות שלו עם נערות ליווי. תוך שהיא שוקלת באוזני את אפשרויות הפעולה שלה, היא אומרת שאינה בטוחה שהיא רוצה לדעת יותר. "זו בחירה שלך," אני אומרת לה. "זה בסדר אם את לא רוצה לדעת את כל הפרטים. תני לו לשאת בנטל הידיעה ולקחת אחריות על ההחלטה מי הוא רוצה להיות כגבר, כאדם."

אחרים חשים צורך להתפטם בפרטים. כדי להגן עליהם מפני מצב של עודף מידע אני מזכירה להם שמרגע שאנחנו יודעים משהו, אין לנו בררה אלא להתמודד עם השלכות הידיעה. האם אתה באמת רוצה לדעת את התשובה לשאלה הזאת? אני שואלת אותם לעיתים קרובות, או שאתה רוצה שבת הזוג שלך תדע שזו שאלה שמטרידה אותך?

אני מבחינה בין שני סוגי חקירה: שאלות בלשיות, שתרות אחר הפרטים המלוכלכים, ושאלות מהותיות, שמחפשות משמעויות ומניעים.

הנה כמה שאלות בלשיות לדוגמה: כמה פעמים שכבת איתו? עשיתם את זה במיטה שלנו? היא צורחת כשהיא גומרת? בת כמה אמרת שהיא? מצצת לו? היא מגלחת? היא נתנה לך לחדור לה לפי הטבעת? שאלות בלשיות מעמיקות את הצלקות ולעיתים גם את הטראומה, משום שהן מזמינות השוואות שבהן אתם תמיד המפסידים. כן, את צריכה לדעת אם הוא השתמש בקונדום או אם עלייך ללכת להיבדק. את צריכה לדעת אם עלייך לדאוג למצב חשבון הבנק שלכם. אבל אולי אינך צריכה לדעת אם היא היתה בלונדינית או ברונטית, אם השדיים שלה אמיתיים, אם הזין שלו יותר גדול. החקירות, צווי המניעה ואפילו הראיות המשפטיות לא יפוגגו את הפחדים הבסיסיים שלכם. יתר על כן, הם מקשים מאוד על השגת פיוס. ואם תבחרו להיפרד, הם ייטחנו עד דק בבית המשפט. אפשר שקו חקירה אחר יתרום יותר לבנייה מחדש של אמון.

שאלות מהותיות יוצאות מנקודת הנחה שהאמת נמצאת מעבר לעובדות. הנה כמה לדוגמה: עזרי לי להבין מה היתה המשמעות של הרומן הזה בשבילך. האם חיפשת את זה, או שזה פשוט קרה? למה עכשיו? איך הרגשת בכל פעם שחזרת הביתה? מה חווית שם שאין לך איתי? הרגשת שאתה זכאי לרומן הזה? רצית שאגלה? הוקל לך עכשיו כשהכול גלוי וידוע, או שהיית מעדיף שזה יישאר חשאי? זה היה בעצם ניסיון לעזוב אותי? את חושבת שאני צריך לסלוח לך? האם תכבד אותי פחות אם אסלח לך? קיווית שאני אעזוב כדי שלא תרגיש אחראי לפירוק המשפחה? החקירה המהותית מתאפיינת בשאלות שמנסות לעמוד על משמעות הרומן ומתמקדות בניתוח יותר מאשר בעובדות.

לעיתים אנחנו שואלים שאלה אחת בעוד השאלה האמיתית מסתתרת מאחוריה. השאלה "איך היה הסקס איתה?" היא לעיתים קרובות תחליף ל"אתה לא אוהב את הסקס שיש לנו?" לגיטימי לרצות לדעת את זה, אבל האופן שבו השאלה נשאלת חשוב מאוד לשלוות הנפש שלכם. עמיתי סטיבן אנדריאס מציע לשנות שאלות בלשיות למהותיות; עליכם לשאול את עצמכם מה זה יעשה לכם אם תדעו את התשובות לכל השאלות שלכם. התשובה אמורה לקדם אותנו לסוג מועיל יותר של שאלות, כזה המכבד את הכוונה המקורית של השאלה, אך נמנע מליפול למלכודות של המידע הלא נחוץ.

מטופל שלי, מרקוס, מרגיש שכדי שיוכל לתת שוב אמון עליו לדעת הכול. הוא חוקר את פאבל באובססיביות, דורש שיימסור לו דיווח פרטני על הפעילויות שלו בגריינדר. "שאלתי אותך שאלה; אני רוצה תשובה." אומנם אני מבינה את הצורך של מרקוס לדעת היכן הוא עומד, אבל אני מסבירה לו שמצוד אכילת הנבלות הזה, במקום שיקנה לו רוגע וביטחון, עלול להגביר כעסים, להפחית אינטימיות וליצור אווירה לא בריאה של פיקוח.

זה הגיוני לגמרי שמיד לאחר בגידה יסכימו זוגות ביניהם על מגבלות מסוימות כדי לשמור על שקט נפשי — למשל, להפסיק להיפגש וליצור קשר עם המאהב/ת או לחזור היישר הביתה מהעבודה בלי לעצור בדרך למשקה בבר. אבל לעיתים תכופות מדי מקובל להניח שהבוגד ויתר על כל זכויותיו לפרטיות. בעידן הדיגיטלי, בשם בנייה מחדש של אמון, שכיח שבן הזוג הנבגד דורש לקבל גישה לטלפונים ניידים, לסיסמאות דוא"ל, לחשבונות מדיה חברתית וכו'. הפסיכולוג והסופר מרטי קליין מציין כי גישה כזו לא תורמת לשיקום האמון ואף מחלישה אותו. "אי אפשר 'למנוע' ממישהו לבגוד בך שוב. זו בחירה שלו אם להיות נאמן לך או לא. אם בני זוג רוצים לבגוד, כל הפיקוח שבעולם לא ימנע את זה מהם."

אמון ואמת הם שותפים אינטימיים, אבל חשוב להבין שיש סוגים רבים של אמת. מה הן האמיתות המועילות לנו לקבל החלטות כיחידים וכזוגות? יש סוגים של מידע שמספקים בהירות; סוגים אחרים רק מספקים לנו תמונות שבאמצעותן אנחנו מענים את עצמנו. מוטב לשאול שאלות על המשמעויות של הרומן — הגעגועים, הפחדים, התשוקות, התקוות — שאלות שלא יציבו אותנו בתפקיד הקורבן שהפך לשוטר. סקרנות אותנטית יוצרת גשר — צעד ראשון לקראת אינטימיות מחודשת. אנחנו הופכים למשתפי פעולה בתהליך של הבנה ותיקון. רומנים הם מיזמי סולו; חתירה למציאת משמעות היא יוזמה משותפת.