כשמחכים לנהיל שלודי שתענה לטלפון, ממתינים לצליליו של הלהיט "דרך השלום". זה עשוי להפתיע את המתקשר, שיודע שהוא מחייג לערביה מוסלמית ממזרח ירושלים, במקור – אבל מי שמכיר את נהיל יכול לזהות כיצד שיר ההמתנה שלה מסמל את כל המהות שלה. שורת הפתיח הזו נשמעה לכם קלישאתית במיוחד? יכול להיות. בנהיל שלודי, לעומת זאת, אין שום דבר קלישאתי.
היא בת 35, ועד גיל שנתיים וחצי היא הייתה תינוקת רגילה, אפילו מפותחת למדי. היא התחילה ללכת מוקדם, כבר בגיל תשעה חודשים, אבל שנתיים לאחר מכן הלכה ונחלשה בהדרגה. יום אחד אמה הבחינה שיש לה חום גבוה ונוקשות באיברים. "בבית החולים מיד זיהו שזה שיתוק מוחין. זו לקות שנגרמת בגלל מחסור בחמצן במוח, בדרך כלל במהלך הלידה. אצלי זה קרה יותר מאוחר, לא ברור למה ואיך".
השיתוק מעכב את הפקודות הניתנות לאיברים על ידי המוח, ואצל נהיל הוא מתבטא בקשיים בהליכה וגם בתפקוד הידיים. למרות המגבלה, היא עצמאית למדי; מתניידת בעזרת כיסא גלגלים חשמלי, הולכת לבד בסיוע הליכון, אוכלת וכותבת בעצמה. כמו כן, הדיבור שלה לא נפגע – בשיחה טלפונית איתה אין רמז בקולה העדין או בשטף הדיבור שלה לכך שהיא נכה. העברית שלה, בנוסף, רהוטה לחלוטין: רמז לנסיבות חייה, שהובילו אותה לחיות בין יהודים ואפילו להינשא לאחד.
"רצו ללמד אותנו ערבית, אבל אנחנו לא רצינו"
מזה 14 שנה שנהיל מתגוררת במעון של איל"ן בגילה. אחרי שהתפרץ אצלה השיתוק עברה בין אשפוזים בבתי חולים למסגרות מיוחדות שונות, רובן ככולן מעורבות עם רוב של ילדים יהודים. "חייתי עם ילדים יהודים כל החיים שלי, ובמסגרות בהן הייתי אין הבדל אם אתה יהודי או ערבי, חיים ביחד. אני מרגישה יותר יהודייה מערביה, יש לי רק חברים יהודים ואני חוגגת את החגים היהודיים, אפילו את יום העצמאות".
מה ההורים שלך אומרים על זה?
"ההורים שלי דתיים אבל עם ראש פתוח. אני חושבת שהם ידעו למה הם נכנסים כשהם שמו אותי במסגרות ישראליות, והם מקבלים אותי כמו שאני. אני כמעט ולא מחוברת לתרבות הערבית. בגיל בית הספר ניסו ללמד אותי ועוד כמה תלמידים ערבים ערבית, אבל אנחנו לא רצינו. חזרתי לבית הספר הזה היום כמתנדבת, וראיתי שיש שם צוות ערבי גדול ומקפידים יותר להכניס את התרבות הערבית לחניכים".
במעון, אותו היא מגדירה כ"בית לכל דבר", היא הכירה את מי שהפך בהמשך להיות בעלה – ולאחר מכן בעלה לשעבר. היא הייתה בת 26 והוא דייר חדש במעון. יהודי, כמובן. "יוסי היה מבוגר ממני בכמעט עשר שנים, גרוש. אני בדיוק יצאתי ממערכת יחסים. התיידדנו, היינו שומעים יחד מוזיקה, והתאהבנו. אהבתי את הקלילות שלו, הוא היה כמוני, בראש טוב, אוהב לעשות חיים. אחרי שנה יחד החלטנו שאנחנו רוצים לעבור לגור לבד בדירה משלנו, אבל בחברה הערבית אסור למישהי לחיות עם גבר ללא נישואים. אמרתי לו שאני לא יכולה להתגייר, אז הוא אמר לי 'טוב, אם ככה אני אתאסלם".
שמחת שהוא עשה את הצעד הזה?
"כל אחד והבחירות שלו. אני לא לחצתי עליו לעשות את זה, שלא אחר כך יאשים אותי שבגללי התאסלם. לא התנגדתי לרעיון בגלל שלא היה פתרון אחר בשבילנו".
למה לא יכלת להתגייר?
"בגלל המשפחה. הם גם מאוד דתיים וגם מאוד תמכו בי לאורך כל הדרך, ולא יכולתי לפגוע בהם ככה. יוסי לא היה בקשר עם המשפחה שלו אז, ולא הייתה לו בעיה להתאסלם בשבילי. בשביל להפוך למוסלמי כל מה שצריך לעשות זה להגיע לבית הדין השרעי – להגיד תפילה וזהו, אתה מוסלמי. למרות שמבחינתי, מה שחשוב זה מה שבלב. לא משנה מה כתוב על הנייר".
אנשים אמרו לו: "זכית בפיס"
החתונה של יוסי ונהיל נערכה במעון, והייתה שמחה וחמה. נהיל לבשה שמלה לבנה והייתה מאושרת. המשפחות של שני בני הזוג לא נכחו. "המשפחות שלנו לא קיבלו את הנישואים בשלב ההוא. כשבאתי הביתה וסיפרתי להם שאנחנו מתכננים להתחתן הם כל כך התנגדו שאפילו חשבו להוציא אותי מהמעון. הם פחדו מאוד, אבל אני חושבת שהפחד שלהם נבע יותר מתוך גוננות יתר שיש על ילד נכה מאשר בגלל העובדה שבחרתי להתחתן עם יהודי. נראה לי שאם הייתי בוחרת בחתן ערבי התגובה שלהם הייתה די זהה, זה לא כזה רגיל ששני נכים מתחתנים".
אבל נהיל ויוסי לא התקפלו, ולאט לאט נכנסו ללבבות שתי המשפחות. ליוסי הייתה לקות בדיבור, ולכן כשהיו נפגשים עם הוריה של נהיל, היא הייתה המתורגמנית והמתווכת בלי קשר למגבלת השפה. במקביל התחזק גם הקשר עם משפחתו של יוסי, שקיבלה את נהיל, לדבריה, באהבה רבה.
ומה אמרו מסביב? לא שמעתם קולות של "מה פתאם הוא מתאסלם בשביל הערביה הזו?"
"להיפך, פה במעון מכירים אותי והיו אומרים ליוסי 'זכית בפיס'. אם היה מי שעיקם את האף, ברגע שהכיר אותי והבין מי אני קיבל את זה".
יוסי ונהיל היו נשואים במשך שש וחצי שנים, אבל רק כעבור יותר משש שנים הצליחו לקבל דירת עמידר בחולון ועברו להתגורר לבד. אלא שהזוגיות שיצאה לעצמאות לא החזיקה מעמד זמן רב, וכעבור פחות מחודשיים נהיל ארזה את חפציה וחזרה למעון לבדה.
"היה לי נורא קשה. במשך כל תקופת הנישואים שלנו הוא הרחיק אותי מהחברים שלי, היה קנאי. בגללו אפילו התפטרתי מהעבודה שלי כמוכרת בקיוסק של המעון. גרנו ליד המשפחה שלו והיה נורא כיף מהבחינה הזו, ואני גם אוהבת את המרכז כי אני בליינית. אבל יוסי רב כל הזמן עם המטפל שלו ואיתי, הוא לא היה אדם קל. התגעגעתי מאוד לחיים במעון ולחברים, ואז יום אחד אחרי מריבה אמרתי לו שאני עוזבת. האמת היא שתמיד היו סביבנו אנשים, מטפלים והמשפחה שלו, ופחדתי להישאר איתו לבד. הוא צריך המון עזרה, כי הוא לא עצמאי כמוני. זה היה יותר מדי בשבילי".
החלום של יוסי היה לצאת מהמעון ולגור בקהילה, והוא נשאר בדירה גם אחרי שנהיל עזבה אותה. היא חושבת שהוא חי שם עד היום, למרות שהיא לא ממש בקשר איתו ומתקשה לדבר על הנושא. "הוא לא רצה להתגרש. אחותו הייתה זו שהצליחה לשכנע אותו, וכבר בפגישה הראשונה בבית הדין השרעי התגרשנו באופן רשמי". נהיל לא יודעת גם אם יוסי נשאר מוסלמי, או טרח להתגייר מחדש.
הוא התאסלם בשבילך, ובסוף עזבת אותו. את לא מקבלת על זה הרבה הערות קשות וגזעניות אפילו?
"אני לא מרגישה אשמה וגם הסביבה שלי לא מעבירה לי מסר כזה. כל מי שמכיר אותי יודע שנתתי הרבה הזדמנויות והרבה מאוד מעצמי לקשר, והחברים שלי אמרו שטוב שהיה לי את האומץ לקום ולעזוב".
היית מתחתנת שוב עם יהודי?
"אני תמיד אומרת לכל החברים שלי: באהבה אין שליטה, אין ערבים ויהודים. אני לא חושבת שאתחתן שוב, די הספיק לי מהעניין הזה. אבל אי אפשר לדעת מה יילד יום ותמיד יש הפתעות בחיים האלה. מסתבר שאני בשוק שוב ושיש לי הרבה מחזרים, אבל אני ממש לא חושבת כרגע על חתונה".
"אני מרגישה בנוח בכל מקום אליו אני הולכת"
הזדמנות לתרום לאנשים כמו נהיל
נהיל מתגוררת במעון של עמותת איל"ן (איגוד ישראלי לילדים נפגעים), בו היא חיה בחדר משלה ובעצמאות כמעט מוחלטת. "בדיוק כמו אצל כל בחורה צעירה אחרת, העצמאות שלי חשובה לי", היא אומרת. "בבית של הוריי יש המון מדרגות ובתקופות שהייתי חיה שם אמא שלי הייתה צריכה לסחוב אותי למעלה ולמטה וזה היה קשה מאוד. במעון מבשלים לנו ארוחות ודואגים לנו, אבל מצד שני אני חופשיה לעשות מה שמתחשק לי. בבוקר אנחנו עובדים בתעסוקה שיש לנו כאן ומייצרים מוצרים שנמכרים מטעם האגודה, ואחר הצהריים אנחנו עושים מה שמתחשק לנו, נוסעים לשופינג בעיר, משתתפים בחוגים כמו אפייה, דרמה ומדיטציה או עובדים פעילויות עם מתנדבים. החדר שלי הוא כמו דירה פרטית משלי שאני מטפחת, כשאני רוצה לבד אני יכולה להיות לבד וכשאני רוצה ביחד אני יוצאת לחברים. מה רע לי?
"המסגרות המיוחדות שבהן למדתי כל החיים גרמו לי לא להרגיש שונה בגלל הנכות ולא להרגיש שונה בגלל שלא הייתי יהודייה. בזכותן אני מרגישה בנוח בכל מקום אליו אני הולכת. נכון, הילדות שלי לא הייתה קלה, היו הרבה כאבים, ניתוחים וטיפולים רפואיים, אבל אין לי טראומות, אני אישה מאושרת".
ביום שני , ה-12 בינואר 2015, יתקיים "מצעד הפרוטות", יום ההתרמה השנתי של איל"ן. לתרומות: 03-9411333 או דרך אתר איל"ן www.ilan-israel.co.il