לולי שלי, אהוב שלי יפה. אין יום בחצי השנה האחרונה בו חשבתי עליך מבלי לחייך. אם אוכל להסביר לך את כל הרגשות שמציפים אותי, אתחיל להאמין שהמשיח כבר בדרך. כשאני מריצה סיטואציות בהן היינו יחד, אני לא מוצאת מכשול. היה לנו טוב מדי. אהבתי אותך. אהבת אותי. לא מוצאת סיבה.
לולי שלי, אני זוכרת את היום הראשון בו ראיתי אותך. בהתחלה לא הרגשתי כל משיכה, אבל ידעתי בלב שיום יבוא ואני אכיר אותך. אני לא יודעת איך להסביר את זרמי הרוחניות שזרמו בי באותם רגעים. וזה קרה, האינטואיציה שלי לא משקרת.
"לי אחרי ארבעה חודשים כבר הציעו נישואין"
היית ביישן וצנוע, ולא התחלת איתי באופן ישיר. שיחקנו המון משחקים מתחת לפני השטח, עקצנו פה ושם אחד את השנייה, כי התביישנו לגשת ישירות.
וזה קרה ביום אחד, 27 בנובמבר 2011. יצאנו למרינה בהרצליה והלכנו רחוקים אחד מהשנייה, מיראת הכבוד שלך אלי. התביישנו, זה היה מביך. זה דייט או לא דייט? הייתי צריכה לדרבן אותך לדבר.
וככה היה מאז, יצאנו יותר ויותר. דיברנו יום-יום בהודעות. כל הדייטים שלנו ספורים לי ביומן: מספר הדייט, משפט על איך היה ובין אילו שעות... וככה הפכנו לחברים. היינו מחוברים אחד לשנייה בכל יום, כל היום. הרגעים היחידים בהם לא דיברנו היו כשאחד מאתנו ישן, כשהתפללת או כשהתקלחנו.
לא אוכל לשכוח אך לילה בו נרדמתי בחיק זרועותיך הרכות. לא שוכחת איך לילה-לילה הייתי שומעת נשימותיך. איך שפתייך הרכות נגעו בשפתיי שלי. וכך היה חצי שנה: חצי שנה מלאה באהבה, חיוך, צחוק, שמחה, תקווה, רגש, חדווה, צניעות, ביישנות, אמון. אמרת לי "אני מבטיח לך, מבטיח שאף פעם לא ניפרד. לפחות לא מהצד שלי".
פעם אחת הקפצנו חבר טוב מחתונה לישיבה בה הוא גר עם אשתו. הם הזמינו אותנו להיכנס, והיא שאלה כמה זמן אנחנו יוצאים. אמרתי שארבעה חודשים. היא אמרה: "אני לא רוצה להלחיץ, אבל אחרי ארבעה חודשים מאיר קנה לי טבעת נישואין", והלב שלי צרח מבפנים מכל-כך הרבה תקוות. ואיפה זה עכשיו?
תגיד לי איך אני אמורה לשכוח אותך
הגיע היום הארור ביותר בחיי. היום שבו נפרדת ממני. זה היה רעם ביום בהיר. אמרת לי שאחרי מסע החתונות שהיה לחברים שלך, הסתכלת אל עבר העתיד, חיפשת אותנו - ולא מצאת אותי בתמונה הזו איתך. אמרת לי שאני מושלמת, אבל לא בשבילך. שיש אותי ויש אותך, אבל לא ביחד. כשאמרת שאתה לא רואה כל רצינות בקשר, שזה נגמר - לולי שלי, כשאמרת לי שזה נגמר!
נשברתי, בכיתי. קברת אותי בעודי חיה. האדם שנשמתי לילה-לילה, האדם שהיה הכי קרוב אלי, ששפתי חיכו רק לגעת ולנשק שוב את שפתותיו, האיש שהייתי מוסרת לו כל איבר בגוף שלי, האחד שאם הוא היה בא אלי עם רב, טבעות ועדים הייתי מתחנת איתו בכל שניה נתונה, האחד והיחיד שאהבתי יותר מכל. האחד שאכזב אותי. שהמטיר עליי גשם, שלג וברד. ששרף אותי והעלה בי אש, אבוקות ותימרות עשן. האיש שהחריב עולם שלם בכמה משפטים.
את השעון שהבאת לי אני כבר לא עונדת. קשה לי להתאפר. אני צוחקת צחוק שטחי ולא אמין. מתחננת ליום שתחזור אלי, ליום שתבין שהאישה היחידה שאהבה אותך באמת הייתה אני.
שיקרת לי לולי שלי. שיקרת. הבטחת לי שלעולם לא נפרד, שלעולם לא תעזוב אותי. איך אוכל לשכוח את מה שהיה בינינו? איך אוכל לפתוח דף חדש? איך אוכל להאמין שהפסקת לאהוב אותי? איך? תגיד לי איך, ואיישם. איך יכולת לפתח גישה כה מנוכרת אליי בזמן כה קצר? אני מתחננת שתאמר לי איך.
