הודעתי לך מההתחלה שאני לא מתאהבת בבנות, אז איך הצלחת להשאיר אותי בבלאגן כזה?
לא העליתי בדעתי בחלומות הכי פרועים שלי שמישהי כמוך תעורר בי כזאת תשוקה - ותשאיר אותי בכזה הרס. אני זוכרת הכל: את המשפטים, את המילים, את טון הדיבור שלך, את הצורה בה הסתכלת עלי במבט חושני. הכל חרוט לי בראש, כמו סרט טוב שרואים עשרות פעמים.
את תהפכי את כל העולם כדי להשיג את מה שאת רוצה
הכרתי אותך בשירות הצבאי שלי. הייתי בתפקיד בו משרתות רק בנות, ואת היית אחת מעשרות הבנות האלה. היו לי בעבר קטעים עם בנות, אבל מעולם לא הצלחתי להרגיש התאהבות אמיתית. תמיד תיארתי את הקטעים האלה כמלאי תשוקה, מעוררי רגש מדהים... אבל אף פעם לא משהו שקשור לאהבה.
את היית שונה מכל הבנות שאי פעם היה לי קטע איתן. מעולם לא היה לי טעם ספציפי, אבל היית פשוט שונה. היית מפונקת ברמות שאי אפשר לתאר. היה לך משפט קבוע: "אותי חינכו בבית שאני נסיכה - ובגלל זה מגיע לי הכל". כשהיית רוצה משהו ולא הצלחת לקבל אותו - היית הופכת את העולם כדי שהוא יהיה שלך.
יום אחד הוספת אותי לפייסבוק, ופיתחנו שיחה בצ'אט. איכשהוא השיחה זלגה מהר מאוד לעניינים אישיים ואינטימיים, וסיפרת לי שיצאת במשך כל התיכון עם החבר הכי טוב שלך, ושאחרי שהתגייסת יצאת עם בחור שמבוגר ממך בכמעט שמונה שנים. בגלל שהרגשתי שנפתחת אלי, החלטתי להיות אמיתית ולספר לך שהיו לי קטעים עם בנות. סיפרתי לך על האחרונה שלי, מישהי שהייתה חברה טובה שלי ושעכשיו אנחנו לא מדברות. פתאום השיחה השתתקה.
לא הגבת, לא ענית, לא הראית סימני חיים, וקצת התחלתי לחשוש. בכל זאת, אני הולכת לשרת איתך לפחות שנה. אחרי כמה דקות קיבלתי ממך מבול של הודעות, שהפואנטה שלהן, בסופו של דבר, הייתה שבמשך כל התיכון יצאת עם החברה הכי טובה שלך, ושאחרי שהתגייסת יצאת עם מישהי שמבוגרת ממך בכמעט 8 שנים. וככה התחברתי אלייך, נקשרתי, הדלקת אותי והחיית בי כל תחושה שהייתה מתה במשך חודשים.
מתנשקות בסתר בשירותים, בחדר, באוטו
החודשיים שהיו לאחר מכן היו אולי הטובים בחיי. בהתחלה הייתי תמימה וביישנית, עד שתפסת אותי יום אחד לבד בחדר בצבא. ניגשת אלי, נישקת לי את הצוואר ואמרת: "אני אלמד אותך דבר אחד או שניים על סיבולת. על איתנות. על להמתין. על לחכות בחיבוק ידיים. על לחלום - ולהגשים". אחרי כל מילה נישקת אותי, וכשסיימת את המשפט מישהי נכנסה לחדר. חייכת אלי, נפרדת לשלום ב"נתראה" מסכן והלכת, ואני נשארתי יושבת על השולחן שלי, תוהה מה אני עושה עם כל המתח הזה שעלה.
היינו נפגשות בשירותים ובמטבח ומתנשקות בסתר, ננעלות "בטעות" בחדר ונשארות שם כל זמן ארוחת הצהריים, מתכתבות בצ'אט הפנימי של המשרד בלי סוף, כותבות אחת לשנייה משפטים ממיסים. היית באה עם אוטו לבסיס, כיאה לנסיכה, וללא ספק את הפקק באיילון היינו מעבירות בנעימים.
בפעם הראשונה בה נפגשנו לדייט אמיתי בבית קפה, אמרת לי שבא לך להתאהב. לא ידעתי מה להגיד – הרי הבהרתי לך מההתחלה שאני לא מתאהבת בבנות, וגם הזכרתי שהקטעים שיש לי עם בנות הם לא מוסברים, שאני רק מרגישה מן תשוקה בוערת. לא הגבתי והעברתי נושא. השתקתי לעצמי את המצפון ב"אמרתי לך".
לילה אחד היה לי בית ריק והזמנתי אותך לישון אצלי. הזמנו סושי שאנחנו כל כך אוהבות, קנינו גלידה מהמכולת ליד. זה היה ערב מושלם, החל מהאוכל ועד ל"קינוח". נשארנו ערות עד 2 בלילה. שכבנו במיטה, הסתכלתי עלייך ואת הסתכלת עליי, וחייכתי כי הרגשתי בפסגת העולם. בדיוק כשהתכוונתי להגיד ששום דבר לא יוכל להרוס לי את ההרגשה הזאת, פתחת את הפה ושאלת: "אז.... מה אנחנו עכשיו?".
רצית שאלחם עליך, ולא היה לי על מה
התחילה סגה מטורפת שנמשכה מינימום שעה וחצי, שבה אני מסבירה לך שאני לא רוצה להיות איתך במערכת יחסים, שאני לא מאוהבת ושלא אתאהב בך, ושהבהרתי את זה טוב-טוב מההתחלה. זאת הייתה שיחה מזעזעת, ובסופה אמרת את מה שחשבת באמת: "אני יודעת שזה מה שאמרת. אבל חשבתי שאצליח להשיג אותך, כמו כל דבר".
קלטתי שכל הקטע בינינו היה לחלוטין סתם, ואפילו היה חסר תשוקה אמיתית, שהכל היה ניסיון שלך להשיג אותי. אני חושבת שכשאמרתי לך שבחיים לא אתאהב בך, רק גרם לך לרצות אותי יותר.
כשקלטת ששום דבר שאת רוצה לא ייצא מהערב הזה, סיימת ב"אז זה נגמר. מפסיקים עם זה". אני בטוחה שרצית שאלחם, אבל לא היה לי על מה. היה לי עצוב נורא, כי בכל זאת נהניתי והיה לי כיף ומרגש, אבל ידעתי שאין לי זכות לבזבז לך את הזמן. ידעתי שאני לא יכולה לשקר, ולהגיד לך מילות אהבה סתם.
מכירים את המשפט הזה, שעל כל דקה של אושר מקבלים עשר דקות של כאב? כנראה שהחודשיים האלה איתך היו כל כך טובים, כי השבועות שלאחר מכן היו נוראיים.
למרות שאמרת שזה נגמר, ניסית בכל דרך להראות לי שאנחנו חייבות להיות ביחד, שהתשוקה מספיקה. היית עושה כל דבר כדי למרר לי את היומיום: היית מגיעה לחדר שלי, מדברת עם כל הבנות מלבדי; היית מתמתחת, מעסה לעצמך את הצוואר, יושבת לי על השולחן כשאת הבושם שלך יכלו להריח עד אילת. אפילו היית מחליפה מולי חולצה.
בקיצור, אני מודה ומתוודה, למרות שלא רציתי להראות את זה - עוררת בי דיכאון אמיתי. אני הכי ציונית והכי אחת שמאוהבת בצה"ל, אבל כל לילה הייתי הולכת לישון עם הרגשה של 'לא רוצה לחזור לשם מחר'.
הודעתי לך מההתחלה שאני לא מתאהבת בבנות. איך הצלחת להשאיר אותי בבלאגן כזה?
