חשבתי שאני גבר חדש. רגיש כזה. אחד שמתנסח במשפטים עם הרבה פסיקים ומעט נקודות, שמורח על הפנים את הקרם שקנית לו בניו יורק ביום האחרון לפני הטיסה. אמנם בלי לספר לאף אחד, אבל מורח. כזה שאין לו בעיה לומר לך שהוא אוהב אותך, על הספה אצלך בדירה הישנה, גם אם עברו רק שבועיים מאז שהכרנו. כזה שגם אין לו בעיה לבקש סליחה. אבל זה קשה אישה, קשה לאללה.
אני מתפתל סביב הסליחה הזאת כבר שבועיים, לוחץ ולוחץ, והיא מתעקשת לא להגיח החוצה. אני, שמילים הן מקום העבודה שלי, מצאתי את עצמי מתקין מדפים בחדר העבודה, מפרמט לך סופסוף את המחשב, קודח לקיר האמבטיה את תנור החימום ששכב שנה בבוידעם, והכל בדממה יעילה, כאילו אני איזה שיפוצניק עם חריץ, כאילו שאת מה שיש לי להגיד אי אפשר במילים.
אז רציתי שנתחיל כבר את החיים שלנו
יש אישה אחרת, את מבינה. יש תיירת גרמנייה בלונדינית על מושב השינה שלידי באוטובוס מקופיפי חזרה לבנגקוק. צרובת שמש כמוני, חופשייה מהכל כמוני. היא לא שמעה בחיים על ישראל, וזה איכשהו הופך הכל ליותר קל. אנחנו מתכסים בשמיכה אחת ומעמידים פני ישנים כשהידיים שלי מטיילות עליה. לא ראיתי אותה יותר, לא התגעגעתי אליה דקה אחת אחרי שירדנו מהאוטובוס. אבל פתאום התגעגעתי. לא אליה ספציפית.
פתאום, באמצע כל היומיום הרגיל כל כך, הזדחלו בלי שהרגשתי עשרות געגועים. לדגדוג בכפות הרגליים בפעם הראשונה שדרכתי על הדשא בבית ששכרתי לי במושב, חודש אחרי שהחלטתי שנמאס לי מתל אביב; להופעה של מאיר אריאל, לשבת עשרה מטר ממנו ולעשות עם השפתיים ולחפש בעיניים מישהי שאני רוצה לפגוש פתאום במקרה; לירידה למכתש הקטן עם אלון, כשעצרתי אותו לשתות מים ולקלף את החמישה עשר קילו של תרמיל מהגב, ולאכול קצת משמשים מיובשים ולרטון משהו שיגלגל אותו מצחוק. מה זה היה?
ההרגשה הזאת שפעם היו חיים ועכשיו יש קיום, הפיתויים המזמינים של הזיכרון הסלקטיבי. פתאום הבנתי שעל זה אני צריך לבקש סליחה. לא יודע אם ממך. מעצמי. הבנתי את זה כשחיפשתי את היומן מהטיול למזרח, כדי לראות אם אולי כתבתי בו איך קראו לגרמניה ההיא, והפכתי עמוד אחרי עמוד והגעתי לעמוד שבו כתבתי אליך.
חמש שנים לפני שהכרנו, כתבתי לזאת שאמורה לבוא כבר. שתבוא. תבואי כתבתי לה, אני לא יכול יותר עם כל הטפל והתפל הזה, כתבתי באמצע סין. בואי נתחיל כבר את החיים שלנו, ביקשתי ממנה. ממך. בואי נתחיל את הבית שלנו. הוא מדגדג לי כבר בקצות האצבעות.
וסגרתי את היומן וחייכתי חיוך עקום. כמה קל לברוח מהחיים. לחיים קודמים, לחיים עתידיים, רק לא מה שיש לך ביד. בעוד עשר שנים הרי, אני אזכר בי ובך ואזכור את האושר החמקמק. זה שאתה לא ממש חווה, רק זוכר.
אני חושב שאבוא למיטה שאת מצונפת עליה עכשיו, קוראת את הספר שלך. ואעטוף אותך מהגב לתוך הקיפול המדויק ששנינו מכירים כל כך טוב, ואלחש לקיפולים המוכרים כל כך של האפרכסת שלך, שאנחנו עושים עכשיו משהו בלתי נשכח. ממש ממש עכשיו.