היו זמנים ש"יום קטנות" היה אידיאולוגיה שלמה. סבא שלי היה דן עם חבריו מדי שבוע בקן השומר הצעיר בוורשה איך להפוך את שגרת היום לדבר שראוי לשאוף אליו. לא משהו שצריך לעבור בדרך אל החיים האמיתיים, אלא ליהנות באמת ובתמים ממה שיש. לאהוב יותר את הרגע שבו נפקחות העיניים בבוקר, מהרגע שבו תלאות היום מסתיימות ומגיעה השינה.
בניגוד אליו, אנחנו גרים ברמת גן. ובכל פעם שאנחנו פוקחים את העיניים בבוקר אנחנו מגלים שהיום שלנו הולך וקטן. הוא מצטמצם למלאכות חיים פשוטות: שטיפת כלים/תליית כביסה/קניות במכולת/הזזה של חפצים שונים מצד לצד בבית. מדי פעם את מרימה את הראש ושואלת: "לא רצינו לדבר על משהו?", ואם אף אחד מאיתנו לא הצליח למצוא תלונה הולמת על יום העבודה שעבר, אנחנו שותקים. למה להפריע לטלוויזיה? למזלנו שנינו אוהבים לאכול, פעילות שאף פעם לא מצליחה לשעמם.
רישומי מס הכנסה מלאים באנשים שהעבירו את החיים שלהם בלי להשאיר רושם מיוחד על אף אחד. אנחנו לא התכוונו להיות אנשים כאלה. התכוונו להתחיל את היום בריצה קלה ולסיים אותו בחיוך גדול. לא ויתרנו על השאיפה הזאת, אלא שהימים עוברים, ואנחנו עדיין מחכים לרגע שבו נהיה גדולים באמת. לזמן שבו נתחיל לחיות. עוד מעט, עוד מעט יגיע הרגע שבו נעשה את כל מה שחלמנו שנעשה.
אז מה נעשה היום?
אם יש משהו שאני צריך לכפר עליו השנה, אלו כל הרגעים שבהם לא הצלחתי למצוא תשובה לשאלה: "נעשה משהו היום?", הבקרים שבהם העדפתי להיות מוטל בחוסר מעש במקום לראות את מה שיש סביבנו. על כל חוסר המעשים שבעזרתם הרדמתי את היום יום שלנו. מה שצריך לבוא במקום לא חייב להיות גדול מדי: שחייה בים, בשר על האש, שביל בהר מירון, מישהו מנגן בגיטרה בבית קפה. כל מה שיגרום לנו להרגיש את הדם זורם בעורקים. אני מתנצל שגרמתי לנו לוותר על השאיפה הפשוטה הזאת. ואם על זאת ויתרנו, מה נעשה עם השאיפות הגדולות באמת? אני מבטיח לך שהשנה נעפיל גם אליהן.
אגב, סבא שלי, שחלם על יום קטנות בשדות העמק, עלה לישראל והפריח את רחוב דיזינגוף. אם הייתי אמיץ באמת הייתי מבטיח לך שאת השנה הבאה אנחנו נבלה בדירה שקרובה לדירה שבה הוא גר. אבל כנראה שיש משימות שאפילו השאיפות הגדולות ביותר לא יכולות להתמודד איתן.