אוקיי, אוקיי. נכנעתי. זאת כן אני. אני היא אותה הרווקה הנובלת והקמלה המסתובבת בדד בעולם. אני היא הרווקה שביום כזה נזכרת איפה הייתי ומה עשיתי עם בן זוג ביום כזה בעבר. אני היא זו שקצת מרחמת על עצמה, בעיקר כי אני יודעת שישנם כאלה המרחמים עליי מחמת "מחלת הרווקות" הקשה בה אני לוקה. וכן, אני לא מתביישת להודות: לא משנה כמה אני לגמרי מחבבת ומעריכה את עצמי, היום הזה קצת מדגיש את החוסר שיש בלבי. אני מתגעגעת לאהבה. אני מתגעגעת לתחושה הזאת שיש כשאתה חלק ממשהו ולא לבד.
יש סביבי לא מעט כאלה שהם בדיוק עכשיו התחילו להיות חלק ממשהו זוגי, חדש ומרגש. מודה, הופתעתי לגלות שתכנונים בולנטיין דיי הם לא עניין השמור רק לנוער זב חוטם בגיל 16. נשבעת שלפני דקה חברה טובה, יפה, חכמה ועם תפקיד ממש בכיר בשוק ההון שחגגה 38 לא מזמן סימסה לי הודעה בדבר "תכנון ולנטיין דיי רומנטי להיום בערב". אותו כנ"ל לגבי חבר טוב נוסף, נשוי, שחפר לי הבוקר בטלפון על מה יקנה לאשתו לכבוד המאורע.
ולא שאני לא מפרגנת, אני כן (כמה שקרים בטור אחד!) וזה לא שאני שופטת (אבוי! זה כבר פתולוגי מסתבר!) אבל ראבק- קצת מתינות והרגעה. מסביבכם ישנם אנשים רווקים ממורמרים או נשואים המחשבים להתאבד, זה לא יפה. ותאמינו לי, אני יודעת על מה אני מדברת. גם אני הייתי בדיוק אותו גוש לבבות מתלהב ופועם בעבר ואז ריסקו את ליבי ונשאר רק גוש לב מכווץ.
כשאני הייתי שם גם אני הייתי מתלהבת מדושנת עונג המהלכת שלוש אמות מעל פני -האדמה מחמת האושר שפשה בלבה. דילגתי לי ברחובות, חייכתי עד זרא ללא הפסקה, והשתמשתי במושג הנלוז "אנחנו" בכל תחילת משפט ובאופן כללי הייתי בן אדם מאושר. אייקון מתפלץ.
לפתע ממישהי שרגילה להיות לבדה - מצאתי את עצמי צריכה לקחת בחשבון גם צרכים של מישהו אחר. פתאום נכנס אדם נוסף למערכת השיקולים של תכנוני אותו היום. אני ממש זוכרת את המשימה הקשה בבחירת המתנה לולנטיין שלי. מצד אחד ברור שרציתי לרכוש מתנה עבור אהובי לשעבר. אבל זה היה השלב שעדיין לא באמת הכרתי אותו מספיק בשביל לדעת מה הוא יאהב. רציתי לקנות לו משהו שיסמל את אהבתנו הפנומנאלית. מצד שני אסופת הפריטים המוצעות לרכישה היא בד"כ על גבול המגוחך. ההתלבטות הגדולה הייתה איך לקנות משהו שיצהיר על אהבת נצח מבלי שיהיה אדום/ורוד/פרוותי/מנצנץ/בעל פייטים/ כיתוב דבילי כלשהו/מישהו זוכר שאנחנו אנשים מבוגרים?
תחושה של סוג ב' ששוקל לקפוץ מול רכבת דוהרת
באופן כללי, אני לא באמת חושבת שהיום הזה חשוב יותר מדי. גם כשאני בתוך זוגיות זה לא באמת ציון דרך שמרגש אותי במיוחד. זה נכון שנחמד לקבל תשומת לב, חום וחיבה. וגם מתנה קטנטנה לא תגרום לי לחלחלה אבל אני מאמינה שדברים מבורכים אלו צריכים להיות קיימים באופן כללי בכל מערכת יחסים ובצורה הדדית בין בני הזוג.
מאידך, לא אכחיש שאמנע מלהיכנס לקניון הקרוב למקום מגוריי ביום הזה, כי ממש לא מתחשק לי להיחשף לכמויות הדובונים, הלבבות והשלטים המבשרים על בוא ה"חג". אני בהחלט אדאג לפגוש חברים וחברות שאוהבים אותי סתם כך ולגמרי נערכת לכל משפט אהבה דביק שמישהו יעלה בפייסבוק לאורך כל היום. כולו. מהבוקר. יום שלם. ארוך. שנמשך ונמשך. Oh my dear God.
לכן אמשיך לשנן לעצמי שאני לפחות לא צריכה לתור אחר מתנה דבילית או אחר רעיון חגיגה פורץ דרך ומרטיט חושים. שאני לא צריכה לקוות, לצפות ולתהות איזו מחווה יעשה בו זוגי ואז להתאכזב קלות. שאני לא צריכה להתחשב בעוד מישהו, לשאול אותו מה בא לו לעשות. אני אקעקע על מצחי את המנטרה שאני אדון לעצמי וביום הזה אעשה רק מה שטוב לי. הידד!
בכל שנה אני המפנקת. יאללה שבעלי יעשה כבר משהו
הנשואות שלי נמצאות בתוך מערכת היחסים כבר זמן רב. כל אחת מהן אוהבת את בעלה, מעריכה אותו ויודעת שלא הייתה רוצה לחיות דקה בלעדיו (נניח) אבל היא כבר לא בענייני השמאלץ והבעות החיבה היתרה. אין לה זמן בשביל זוטות שכאלה. היא עובדת. היא מטפלת בילדים. בבית, בבעל ובסוף היום היא רק רוצה לישון ללא הפרעה. ובצדק. הכל מונח על כתפיה העדינות ועכשיו יש לה גם ולנטיין דיי על הראש.
ובדיוק אז, כשהן הצליחו לגרום לי לחוש אופטימית לגבי שמירת הגחלת בנישואים, הן הוסיפו ש"הבעיה היא שברוב המקרים הבעל יאכזב". אם הוא שכח או לא עשה כלום - אכזבה רבתי. אם הוא עשה אבל משהו מטופש או על הדרך - אכזבה עם עידוד עצמי ש"לפחות הוא זכר". אם הוא שיחק אותה וגרם להן שמחה- הן הבטיחו בחיוך ממזרי ש"הוא יהיה הבעל המאושר בעולם".
ולנטיין דיי שמח לכולם. לא משנה לאיזו קטגוריה אתם שייכים, אל תשכחו שאתם מוקפים בכל כך הרבה אנשים שאוהבים אתכם. אתכם באמת. ואהבה, לא משנה מאיזה סוג, היא ברכה.
*דבורי ויינר היא בעלת הבלוג beerburim