מאחר ואני יודעת עד כמה המצב נפיץ ורגיש בשלב העוברי ההתחלתי הזה ומאחר ואני יודעת שאיני מושלמת - חשבתי מה אוכל לעשות כדי לשפר את עצמי ואת סיכויי ההצלחה של הקשר הפוטנציאלי הנ"ל. החלטתי לחרף נפשי ולסכן את נפשי הרכה.
לעוד כתבות בערוץ הנשים:
>> לכל הטורים של דבורי ויינר
>> כל אחת יכולה לגמור. נקודה
>> קורל מהמירוץ למיליון מפנטזת על קוביות בבטן
יעד ראשון: כבוד הרב
המליצו לי בחום ללכת אל רב ספציפי כדי לקבל ברכה לזיווג מוצלח שתרפא אותי מין החולי הנורא שפשה בי - הרווקות, רחמנא ליצלן. הצלחתי "למכור" את הביקור אצל הרב לעוד שתי חברות ויחד שמנו פעמינו לעבר הרי החושך, הווה אומר בני ברק המלבבת.
כבר בכניסה לעיר הרגשתי כאילו חזרתי בזמן. נכנסנו לבית ועשינו היכרות עם (פאוזה דרמטית): הרשימה. מסתבר שהרב מקבל בשעות מאוד מסוימות, אנשים מגיעים, נרשמים ברשימה ומחכים. ומחכים. ומחכים. הרשימה ארוכה כאורך הגלות.. נרשמנו מיד ולמרות שחשבנו שהקדמנו, גילינו לאכזבתנו שעוד 18 אנשים נוספים "הקדימו" גם הם.
כעבור ארבע שעות, ארבעה בורקסים עבשים כשרים למהדרין שנקנו במאפייה הסמוכה, שלוש כוסות תה ושתי סיגריות להרגעת עצביי הרופפים התחלתי להצטער על הרגע שבו החלטתי להגיע לשם. המוני אנשים צבאו על המקום, גברים, נשים, מבוגרים וילדים. כל אחד והסיפור ההזוי שלו: זאת מימיני לא מצליחה להיכנס להריון, בעלה של ההיא ממול חולה. בחור צעיר יושב וקורא תהילים ללא הפסקה בפנים מתוחות. הידד! זו ארץ האנרגיות החיוביות. בכל פעם מישהי אחרת מספרת כמה גדול הרב ואיך הוא הציל את נשמתה האובדת של השכנה של בת דודתה של חברתה של חברתה מהתיכון.
צחוק צחוק, אבל כל הסיפורים והמעמד גרמו גם לי להיכנס למתח מרגע הפגישה המתקרב עם הרב. באופן קבוע כשהדלת נפתחה ומישהו יצא, נרשמה ערנות בקרב קהל הממתינים כאילו התקווה טפחה על פניהם והגיע תורם. אז זהו שלא. ממשיכים לחכות.
הרגל שלי מתחילה לקפוץ מעצמה, הגב כואב ונמאס לי כבר לשבת. עוד ארבעה אנשים לפנינו. אלוהים תעשה שהבעיות שלהם יהיו קלות ושהזמן כבר יעבור. ממשיכים לחכות. עוד שני אנשים ואז אני. הבטן שלי מתחילה לכאוב.
הגיע תורי. אני נכנסת לחדר הרב ואשכרה מתרגשת. יושב מולי גבר כבן ארבעים ומשהו שלא נראה רב בכלל ונובח עליי: "למה באת?".
"...זוגיות", אני ממלמלת.
הוא פותח ספר ומתחיל לירות שאלות. "מה שם אמך?" "בת כמה את?" ועוד. אני עונה ומרגישה כאילו אני בראיון עבודה מול רס"ר משמעת עצבני.
הבשורות הרעות על פי הרב: אני צריכה לשחרר את החסימה והעין ששמו עליי ולכן, שימו לב, אני צריכה לחזור אליו עם 12 ביצים שנמנמו מתחת למיטה שלי במשך שבועיים (אוקי..) דג גדול (דג!!! מת, ברור שמת) ובקבוק עם מי ים שאספתי בעצמי (אבל חורף! וקר! Damn)
יצאתי הלומה ואז גיליתי שגם חברותיי לא יצאו בזול יותר. האחת התבקשה לחזור עם שלל מנעולים והשנייה עם 18 זוגות גרביים חדשים שעליה לשרוף. ברור שהסיטואציה הזויה ולא הגיונית בעליל למוח חושב. ברור שגם שם ובמיוחד בדרך הביתה לא הפסקנו לבכות מרוב צחוק. אני קצת מתביישת להודות שלמרות שזה נשמע תלוש, מגוחך, דבילי ולא הגיוני בעליל אבל תתפלאו, עשיתי את הכל. גם בבחינת "להזיק זה לא יזיק" לחולה האנושה (אני) שאומנם מתלוצצת עם רופאיה (אתם) אבל עדיין דואגת בכל יום. ובעיקר כי משימה זו משימה ובאופן לא ברור היה שם משהו שגרם לי להאמין. בו. בדבריו. בתקווה שהוא נטע בי. בעצמי.
יעד שני : טיפול בתת מודע
אריאן לב היא מטפלת שהמציאה שיטה המבוססת על מחקר שביצעה במשך עשור תוך כדי טיפול ביותר מ-5,000 נשים בארץ ובחו"ל על היכולת של התת מודע לחולל שינוי בחיי האדם. נשלחתי אליה על מנת לפרק חסמים המונעים מציאת זוגיות.
נשמע מוזר? זה לגמרי מה שחשבתי כשבישרו לי על המשימה. האמת, מעט חשדתי (טוב, חשדתי מאוד) והסקפטיות שלי החלה לעבוד שעות נוספות. נאמר לי מראש שעליי להתכונן לפגישה עם מישהי ש"תקרא" אותי ואת נבכי נפשי ללא מאמץ. בשלב הזה הסקפטיות החלה לפנות מקום ל"אמא'לה, את מי אני עומדת לפגוש?". אחרי הכול, מי באמת רוצה לשבת מול מישהו שיזהה את שריטות לבו ואת כל הדברים שבאמת מאיימים עליו וחוסמים אותו?
לשמחתי, אריאן לב לא מפחידה כמו שחשבתי. למעשה פגשתי אישה נעימה שהסבירה לי בקול רגוע על התהליך שאותו אני עומדת לעבור. כבר במפגש הראשון, שהוא בעצם שיחה, היא איתרה ואמרה לי הרבה דברים נכונים עליי ועל האישיות שלי, על אף שאנחנו כלל לא מכירות. היא איתרה אצלי שתי חסימות עיקריות (אחת לא מספיקה?) שלדבריה מעכבות אותי בדרך לזוגיות. אצל כל אחד זה כמובן אחרת, בהתאם למבנה האישיות שלו והחוויות שלו. היא החליטה שבמפגש הבא אנו נעשה עבודה על מנת להגיע את תוך מעמקיי תת המודע שלי ולנסות לדלות משם פרטים על האירועים שגרמו לחסימות וכך נדע איך למסמס אותן.
אז אין לי מושג מה יהיה, איך יהיה ומתי יקרה, אני רק יודעת שהידיים שלי עדיין מסריחות מריח דגים, הרגליים שלי עדיין קרות ממי הים הסוערים והקפואים אבל הלב שלי חמים ונעים. כי תקווה, אנרגיות חיוביות ואמונה עצמית עושים פלאים לעור הפנים ולכל החלל הזה, שבפנים.