משום מה, חזרתי עצובה. ברגע שנכנסתי לביתי הקט, פניתי למחשב ושמתי לי ברקע את שירי העצב שלי. התלבשתי תוך כדי, הורדתי את האיפור, ומנגינה עצובה בליבי. אני מנסה להבין למה בחורה שהרגע בילתה בנעימים עם בחור שגרם לה לצחוק כל הערב, היה ג'נטלמן והתייחס אליה בכפפות של משי, תחזור לביתה עצובה.
שילוב מענג של חוש הומור עסיסי ואינטליגנציה שופעת
נועם פנה אלי בפייסבוק ופצחנו בהתכתבות מרנינת לב ומצחיקה בטירוף שנמשכה שבועיים, כי מסיבות שונות לקח לנו זמן להיפגש. באמצע הדרך עברה בי המחשבה המוזרה שאולי עדיף שלא ניפגש כלל, כי ייתכן ולא נוכל להתעלות מעל ההתכתבות הפנומנאלית הנ"ל. עבר לי.
כל הודעה שהייתי מקבלת ממנו הייתה גורמת לי לצחקק לעצמי כמו חולת נפש שנמלטה מהמוסד הקרוב. ההודעות היו שילוב מענג של חוש הומור עסיסי ואינטליגנציה שופעת. שילוב קדוש. קבענו להיפגש.
זאת הייתה הפעם היחידה שאיחרתי. הוא כבר חיכה לי שם, יושב לו על הבר ומתבונן עמוקות לתוך כוס המשקה שלו. נשמתי עמוק ונכנסתי לעבר שדה המוקשים האכזרי הקרוי דייט ראשון. אני לא מכירה אותו והוא לא מכיר אותי. הסיטואציה מביכה למדי וכל אחד מאיתנו היה מעדיף באותו הרגע לשכב ערום על מיטת מסמרים, בשלג, במינוס עשרים מעלות, עם קיפוד נכה על הבטן. התיישבתי לידו והספינה הפליגה ללא תקלות. חששתי רק מדבר אחד. הוא היה חכם מדי.
הכי הרבה נשתה, והרבה
אני יודעת, זה נשמע מצחיק. מי לא מאחלת לעצמה מישהו אינטליגנטי וחכם שניתן יהיה לדבר איתו על כל נושא שבעולם ואף ללמוד ממנו? אני בהחלט כן. אבל הוא היה חכם ברמות אחרות. לא סתם חכם ממוצע מהרחוב, אלא חכם אמיתי עם קבלות. מאלה שמוציאים 770 בפסיכומטרי כשהם חצי שיכורים אחרי ליל הוללות בבר הקרוב לביתם. ולמה זה מהווה בעיה? בלי לצאת בהכללות נסחפות וטיפשיות (ברור שכן) חכמים שכאלה תמיד יודעים הכל הכי טוב מכולם, תמיד רואים מה שאחרים לא רואים והגרוע מכל - תמיד צודקים. בעיה! הרבה יותר סימפטי להיות עם בן אדם שגם טועה ומספק לך את האופציה להתענג על איזו אמירת "אמרתי לך" מלבבת לעיתים. איתם זה לא קורה.
מעבר לכך, אי אפשר לחדש להם שום דבר. רצח עם בדארפור - יכולים להרצות על זה מתוך שינה. אטומים ומולקולות - הצחקת אותם. מערכת השמש, מי היה ראש הממשלה השלישי של ישראל (אשכול), מהו המוח הקטן (אחראי בעיקר על הדיוק והקואורדינציה) ואיפה נמצאים האיים פאגו פאגו (ליד ארצות הברית) - הכל הם יודעים! ובלי לפתוח ויקיפדיה כמוני. מעצבנים כאלה.
אבל לא אני אתן לדבר כה פעוט להפריע לי בדייט הראשון עם הבחור שהצחיק אותי כל כך במשך שבועיים. ברשותי היו הביטחון העצמי המספק שלי, מנת המשכל הממוצעת פלוס שלי והומור מתפרץ ומלבב. מעבר לכך גם הכנתי תכנית מגירה: חשבתי לעצמי שבמקסימום אאתגר את הכבד שלו, ואגרום לו לשתות והרבה.
אוי לא, אתה הולך לנשק אותי
הדייט עבר בנעימים, השיחה זרמה וללא ספק נועם היה איש שיחה מובחר. החשש שלי היה לחינם. עברו להן ארבע שעות עד שהזמנו חשבון ויצאנו לאוויר הנעים של הלילה. עוד לפני שהספקתי לחשוב מה עכשיו הוא הציע ללוות אותי הביתה. הייתי נבוכה בעיקר בגלל העובדה שאני יודעת מה המשמעות של ללוות הביתה בסוף דייט ראשון. זהו שם קוד מוצפן ל"לא היה לי אומץ לנשק אותך באמצע הבר ויהיה לי יותר קל לעשות את זה ליד הבית באפלולית הרחוב שלך". לא הרגשתי שאני חושקת במפגש השפתיים הרוטט הזה עם נועם. הוא היה חמוד ומאוד הרשים אותי אישיותית, אבל פחות במובן הפיזי. כשהייתי צעירה יותר, חשבתי שלפחות הבסיס הראשוני של משיכה צריך להתקיים מהרגע הראשון - ומשם אפשר רק להתפתח. היום אני רואה מעבר, ונותנת הזדמנות קודם כל על בסיס אישיות.
מכיוון שרציתי להמשיך ולתת לנועם הזדמנות נוספת, לא הרגשתי שנשיקה בשלב הראשוני הזה רצויה מבחינתי. פסענו זה לצד זה במעלה הרחוב ובגלל שכבר היו גם כאלו שליוו אותי בעבר רק מחמת ג'נטלמניותם, ריסנתי את מחשבותיי וניסיתי לא לקפוץ למסקנות חפוזות.
הגענו לבניין שלי ואז כרגיל התחיל הקטע המביך ביותר של סוף כל דייט ראשון. "תודה רבה", "היה לי מאוד נחמד" וכו', בעוד הוא בוהה בי במבט כאילו חודר על מנת ליצור קירבה מרגשת ואילו אני עושה הכל כדי לא ליצור קשר עין. על מנת למסמס את המתח התחלתי ללהג על ה"אח הגדול", שהוא באמת גדול בגלל יכולתו למלא חורי מבוכה עצומים שכאלו. חשבתי שאם אחפור לחכם כזה על ה"אח הגדול", זה יוריד לו את החשק. זה לא עבד. הוא פשוט הפסיק אותי באמצע המשפט והתקרב אליי. לצערי, כאשר יגורתי בא לי. הוא ניסה לנשק אותי.
אולי אם נפגש שוב אני ארגיש אחרת
אין לי אג'נדה מיוחדת בעניין ואני ממש לא בעד או נגד, אבל אני סוברת שבשום פנים ואופן לא צריך לעשות משהו, במיוחד בגזרת המגע, רק בגלל שהחברה הסובבת אותנו חושבת שזה בקטנה ומובן מאליו. אם זה בא לך טוב - מעולה, אם לא - זה גם בסדר. בפעם האחרונה שבדקתי, לא היה כתוב בשום מקום בספר דברי הדייטים שחייבים ליצור איזה מגע פיזי אחרי דקה של היכרות. את התחושה הכללית שלי לגבי נועם ניתן היה לסכם כערב נחמד והיכרות ראשונית סבבה אבל לא מעבר לזה, ולכן לא הרגשתי צורך לעשות משהו שלא הרגיש לי טוב באותו הרגע. מצד שני, למרות היותי אינדיפנדנט וומן העומדת על שלה, לא אכחיש שרצה לי בראש במהירות קטלנית בלילת משפטים היסטריים בסגנון של "אללי, איזה פאדיחות" עם תוספת של "שומו שמים, לא נעים" ולקינוח "איך אומר לו לא מבלי להעליב אותו? אלוהים תעזור לי ומיד". Oh my dear god
נרתעתי אחורה, תוך כדי ניסיון נואש להסתיר את תחושותיי בעניין. הוא קלט את מה ששידרתי. מבטו הביע חוסר הבנה, אבל הוא כיבד את המרחב שביקשתי ללא מילים. נפרדנו לשלום בהבטחה שהגיעה מצידו להתקשר למחרת על מנת לקבוע שוב. הסתובבתי ופניתי לעבר הכניסה לבניין.
היה לי ברור שהכרתי מישהו מוצלח, אבל שייתכן וזה לא מספיק. הנס הזה שנקרא זיווג מצריך הלימה של כל כך הרבה דברים. בשלב הזה לא הייתה מבחינתי משיכה מספקת, ועכשיו גם אתגרתי אותו עם ההתחמקות שלי. לא התכוונתי לשלול וקיוויתי שעוד פגישות ישנו את הרגשתי, במידה ויקרו. דבר אחד לא ברור לי: למה זה כה קשה?
אז עליתי הביתה ושמתי לי את שירי העצב שלי. לפעמים להתבוסס בעצבות שלך כשיש פסקול רומנטי/מרגש/מלבה התאבדות פוטנציאלית זה מאוד מעודד.
נועם לא התקשר. הופתעתי וגם לא הופתעתי. מצד אחד היה לי ברור שהוא מאוד נהנה בפגישה שלנו ושמצאתי חן בעיניו. מצד שני ברור שהוא הרגיש אותי.
חכם, כבר אמרתי?