מודה. נקודת הפתיחה שלי בנושא המונדיאל היא רגועה, מפרגנת ומיושבת עד מאוד. אני לגמרי מבינה כמה זה חשוב לעולם, לאנושות בכלל ולגברים בפרט. בטח. אני לגמרי מבינה איזו איכות יש בזה, כמה כישרון, למה זה כל כך מעניין וכמה אור ומזור זה מפיץ בעולם. בארור.
בכל מקום אליו אני הולכת רואים מונדיאל. בכל מקום אליו אני מגיעה מדברים על המונדיאל. התקשרתי אליך? כמובן שאתה באמצע צפייה במונדיאל. אפילו בביתי הקט, מקום המקלט שלי, אין לי לאן לברוח כי גם השכנים הערסים שלי צופים במונדיאל. בקיצור, אין איך לחמוק מזה. יש מונדיאל.
אז חרטתי על דגלי הדמיוני את אג'נדת ה-"If you can't beat them, join them" והחלטתי להציב את עצמי בחזית, בקו האש. הלכתי לבר כדי לצפות במונדיאל. וכן, ההתעניינות החדשה שלי בכדורגל היא טהורה לגמרי ואין לה שום קשר לשמועה אודות כמויות הענק של גברים המגיעים לצפות במשחקים. עפעוף ריסים תמים.
בר אחד, שתי בחורות והמון בחורים
למען המשימה רתמתי את ג', חברתי הטובה, שגם בינה ובין כדורגל כל קשר הוא מקרי לגמרי בדיוק כמו אצלי. ניתן לומר אפילו שמבין שתינו אני היא המבינה יותר, מאחר ואני לפחות יודעת שבועטים בכדור בצבעים של שחור ולבן. מאחר וחבריי הגברים המליצו לי בכל פה להגיע למשחק בשעה המוקדמת יותר, אני ו-ג' נכנסנו למקום הנבחר בדיוק כשהתחיל משחק. סקרתי את המקום בעיניי וראיתי שיחסית לשעה המוקדמת הוא באמת מלא. היו שם כמה חבורות גדולות של גברים וממש מעט נשים. הבטנו אחת בשנייה וחשנו שזכינו בפיס. שתינו בבר עם המון בחורים מסביבנו? הלווווו לבחיר ליבי, אני כאן! הפוטנציאל חגג.
הברמן הושיב אותנו על הבר ליד שני בחורים שבהו בריכוז במסך שניצב מולם. חלפו כמה דקות והם אפילו לא העיפו מבט לכיוונינו. הגנבתי מבט לצדדים וראיתי שכולם בדיוק באותו מצב בהייה עמוק בשילוב כוסות בירה. מאחר ו-ג' נדלקה על הבחור שישב לידי, החלטתי לאזור אומץ ולנסות ליזום שיחה בשם החברות ולמען האהבה.
"אז מי משחק?" שאלתי וניסיתי להיראות מבינה.
"הולנד- צ'ילה", התקבלה התשובה כשמבטו מופנה למשחק.
אוקיי. מסתמן שפה אצטרך להשקיע מאמץ. אמנם ג' שווה את זה לגמרי, אבל הבעיה היא שאין לי מושג איך לפתח שיחה על כדורגל ועוד עם בחור שניתן לראות באופן בולט שהמסך מעורר אותו הרבה יותר ממני.
"מי אתה רוצה שינצח?" שאלתי ומיד רציתי לבעוט בעצמי. למה שאלתי דווקא את השאלה המטופשת הזאת, ירדתי על עצמי בראשי, מה הוא בן 4? מסתבר שכן.
הבחור סוף-סוף טרח להסתובב לעברי, חייך ואמר "זה לא ברור?" ובאותה נשימה לחץ לי ול-ג' את היד והחל ללהג על כך שביציעים יושבים כרגע 63,000 צופים נלהבים. בוצעה היכרות רשמית איתו ועם החבר שלו אך עוד לפני שהספקתי להיות מרוצה מעצמי הם חזרו לבהות במשחק. אוף איזה שעמום פה. חזרתי לסקור שוב את המקום ופתאום הבחנתי בבחור מהורהר היושב לבדו בקצה השני של הבר. סימנתי ל-ג' בעיניי לעברו אבל היה ברור שגם הוא לא ישנה את אווירת השיממון המנטלי מכיוון שמיקומו היה ממש מרוחק. מאחר ו-ג' החלה לפטפט עם בחור אחר שהתיישב לפתע לצידה, לי לא נותר אלא לחרף נפשי ולהביט במשחק.
הולנד הבקיעה, משעמם לי
מחשבות מהדקה ה-34 של המשחק: אני מתבוננת בשחקנים ורואה איך כולם מתרוצצים כל הזמן. הכתומים כל הזמן תוקפים (שימו לב- שימוש במילים מקצועיות!) את הלבנים. אני מקבלת מעט חשק לעודד את השחקנים בלבן בעיקר משום שהיציעים הומי כתומים צבועי פנים וחובשי כובעים מוזרים. בזווית העין אני שמה לב ל-ג' המצחקקת כתוצאה ממשהו שהבחור לחש באוזניה. אני מתנחמת בכך שלפחות לה כיף.
מחשבות מהדקה ה-38 של המשחק: כל הזמן מזכירים שחקן בשם אלכסיס, מה שבאופן טבעי ומובן מאליו גורם לי לחשוב על אלקסיס מ"שושלת" ולתהות מה שלומה. בהקשר ישיר לקו מחשבה הגיוני זה (הכי לא) אני תוהה כמה גפיים שוברים שחקני כדורגל במהלך קריירה אחת מאחר ובכל רגע נתון גברבר אחר נמרח על הדשא בפוזה שונה. בהתחשב בעובדה שגם מעורבת הרבה זיעה בעניין הייתם חושבים שזה יהיה מראה מצודד עין. אתם טועים.
מחשבות מהדקה ה-39 של המשחק: יש שם חדש מככב. רובן. הוא ניסה להבקיע אבל לא הלך לו. הקהל מתעלף, השדרן מתפייט אבל גול אין. משעמם לי.
בין לבין ג' ממשיכה לקשקש עם הבחור, אני שותה כבר כוס שנייה בחצי שעה, שני הבחורים שלידי מנסים להסביר לי מהו פנדל (תתפלאו, הבנתי מהר) ומעדכנים אותי שהשיעור הבא יהיה מהו נבדל. ייפייי. יש למה לחכות. העין השמאלית שלי כל הזמן פוזלת לבחור המהורהר.
מחשבות מהדקה ה-57 של המשחק: עדיין כלום ושום דבר. בכל פעם נרשמת עלייה מאסיבית בקול ושקשוק איברים פנימיים המתרוננים בציפייה כשהשדרן וכל הגברים במקום חושבים שעומד להיות גול. כשמתברר שזו עוד החטאה (או שזאת מילה השייכת רק לכדורסל?) הקול שלהם יורד באכזבה וממש ניתן לשמוע את האיברים הפנימיים מתרסקים חזרה למקומם. אף גבר אינו מתעניין באף אישה במקום. כולם מרוכזים במשחק.
מחשבות מהדקה ה-76 של המשחק: תפנית מרגשת (נניח): הולנד הבקיעה גול. הגברים במקום צוהלים, הרעש מחריש אוזניים. האמת, הם חמודים נורא והתלהבותם אפילו מדבקת במקצת. המסך נשטף אוהדות הולנדיות מקפצצות בהתרגשות. איזה יפות הן. כלבות. הבחור המהורהר שלי קם לפתע והלב שלי נדם לשנייה. אסור שהוא ילך, הוא הדבר היחיד שנותן לי פה מעט ערך מוסף. בעודי מנסה לחשוב האם כדאי לי לביים פיצוץ גז מדומה או לחלופין לשטח את עצמי על הרצפה לרגליו אני רואה שהוא מתיישב חזרה. השבח לאל. כדורגל זה באמת לא לבעלי לב חלש.
מחשבות מהדקה ה-86 של המשחק: שחקני צ'ילה המסכנים מנסים להשוות אך ללא הצלחה (לדעתי אני כבר בשלה לפרשן משחק). אני מרגישה כמו אוויר. אפילו את ג' הבחור נטש לטובת הדרמה על המסך.
מחשבות מהדקה ה-91 של המשחק: גול נוסף להולנד. רובן הממזר הזה הבקיע. תקרת המקום כמעט התעופפה לשמיים מחמת צעקות הגברים ואני טרודה במחשבה אחת - כדורגל משחקים 90 דקות, לא? אז איך יש דקה 91 בכלל?
המשחק הסתיים תודה לאל ואני קולטת שהבנתי היום דבר חדש. גברים אוהבים נשים אבל אוהבים יותר כדורגל. שני הבחורים שישבו לידי כבר הלכו ובעיניים כלות אני רואה שגם הבחור המהורהר שלי מזמין חשבון ושם פעמיו החוצה. אני מתבאסת אבל יודעת שיעבור לי במהרה. ככלות הכל, לכל משחק יש את החוקים שלו וכמו בכדורגל כך גם במשחק ההיכרויות והאהבה - פעם מנצחים ופעם מפסידים.
מייקל ג'ורדן פעם אמר - "החטאתי מעל 9,000 זריקות בקריירה שלי. הפסדתי כמעט 300 משחקים. ב-26 הזדמנויות סמכו עלי לקחת את הזריקה המכרעת במשחק... ופספסתי. נכשלתי שוב ושוב ושוב בחיי, וזו בדיוק הסיבה להצלחתי".
גם אני לא מתייאשת בדרך לאהבה.
דבורי ויינר היא בעלת הבלוג ברבורים