יא וואלי. עוד דייט. הערב. מעכשיו לעכשיו. לא, לא נראה לי שאלך. לא בשבילי כל הלחץ וספונטניות היתר המשוקצת הזאת.
אני לחוצה. הייתי משתמשת במושג לחוצה-טילים, אבל איזה קטע, זאת בדיוק הסיבה שבגללה אני לחוצה כל כך. אני מתאמצת להגביר בכוח את סף החשק שלי לגבי יציאה מהבית במצב המלחמה הקיים, כשכל היום יש אזעקות מלחיצות וחדשות הצובעות את הלב בשחור. יירשם להגנתי שבגדול אני לא בחורה לחוצה, אבל מאחר והאזעקות תפסו אותי עד כה כשהייתי לבד, במצבים נעימים ומלאי קסם כמו במקלחת, נבנה בתוכי איזה סטרס לגבי העניין. וכן, אולי אודה שייתכן ואני גם מחפשת תירוץ כדי לא לצאת לעוד דייט לא מוצלח ונטיית ליבי היא להישאר בבית באזור הנוחות שלי, ב"מרחב המוגן" שלי.
עוד בערוץ הנשים:
שיחת מרחבים מוגנים עם הברמן
אז עשיתי את ההיפך ממה שההיגיון שלי הורה ושכנעתי את עצמי ללכת על זה. "הוא נחמד", "אולי יצא מכל המצב הזה משהו חיובי" ועוד שלל משפטי מחץ וקלישאות ליוו את ההחלטה התמוהה הזאת שלי לצאת מביתי הבטוח ולחרף נפשי ברחובות תל אביב, כשאיום אזעקות ורקטות מרחף מעל בסטייל.
יצאתי מהבית וצעדתי לעבר המקום שקבענו בו. אני בחרתי כמובן. בר שכונתי ישן ומוכר, ברדיוס מספיק קרוב למרחב האטום הפרטי שלי - כדי שבמידה והפחד הכי גדול שלי יתממש, יהיה לי נתיב מילוט נגיש ומיידי. ולא, לא מדובר רק בפחד רקטה סוררת שתנחת לידי, אלא על משהו מפחיד הרבה יותר: האיום האולטימטיבי של כל בחורה בדייט ראשון - בחור שיסתבר כמוטציה דו ראשית מעוררת בחילה בהתנהגותה.
בעודי מתהלכת ברחוב, שמתי לב לעובדה שהכל שקט הרבה יותר מכרגיל. מסתבר שתל אביב היא לגמרי עיר עם הפסקה. הברים ובתי הקפה פתוחים, אבל כמות האנשים קטנה והתחושה הכללית הנישאת ברחוב היא של התרחשות שקטה. מעין מצב המתנה מוזר. הדרך הייתה קסומה בעיקר כי כל רעש נהימת מנוע נשמע לי כאזעקה, שגרמה לליבי לקפוץ מחזי ובעיקר כי העברתי את עשר דקות ההליכה שהיו לי במשחק המקסים והידוע לכל "מצא את המרחב המוגן ברחוב בו אתה נמצא". ובאמת, מה אומר, הזמן עובר מהר ובנעימים כשנהנים כל כך.
הגעתי ראשונה, כמובן. אני מתיישבת ומפתחת שיחת אזעקות ומרחבים מוגנים עם הברמן הכה כה חתיך אך כה כה ילד. אנחנו צוחקים על כך שבמקום אין ממש מרחב מוגן. זאת אומרת הוא צוחק ואני רוצה למות מבפנים למשמע הבשורה. אין ספק, המלחמה לגמרי מספקת אחדות עם מלבבת ובונדינג אנושי מרגש חושים. מה שזה אומר בתכל'ס זה שאני חושבת בראשי על כך ששרירי החזרה שלו וכתפיו עושים רושם של אחלה מרחב מוגן, מגלה שאני בוהה בו מדי מה שמוביל לתוצאה ישירה של חיפוש הבלטה הקרובה שתשמח לאכלס אותי בתוכה מחמת המבוכה.
עלמה במצוקה
כמה דקות אחרי, הבחור של הדייט שלי נכנס. אני מזהה אותו מהתמונות ומיד ומנסה להחליט האם הוא מוצא חן בעיניי חיצונית ולא מגיעה להחלטה מידית. השיחה לא כל כך זורמת ואני מרגישה ששנינו מתאמצים מדי ושיש מבוכה רבה. אני מודיעה לעצמי בראשי שאני לא מוותרת בקלות ולא פוסלת על שטויות, ומתזכרת את עצמי בנוגע למתן הזדמנות ראויה. אני מחליטה לא לשתף אותו בפחד האזעקות המגונה שלי כדי לא להוסיף לו עוד התמודדות מאחר והוא נראה לא נינוח בעליל ומקרין לכל עבר מצוקה קלה ומבעבעת. אני תוהה מה מלחיץ אותו יותר: לקבל אותי לדייט ראשון או איום האזעקה המרחף מעל כנשר תאב בשר.
אנחנו מזמינים סיבוב שתייה ומתחילים לסמן את הוי הקבוע על כל נושאי השיחה הבנאליים של פגישה ראשונה: בית, עבודה, משפחה, אז למה את/ה בעצם לבד. הזמן עובר ושעתיים של פגישה כבר מאחורינו. בתחושה הכללית אני לא מתלהבת. הבחור לא מצליח לעניין אותי במיוחד, בעיקר כי הוא בקושי תורם לשיחה. אני מרגישה שאני רוצה לסיים את הערב ומתחילה לתהות איך לעשות זאת מבלי לפגוע בו, בדיוק כשאלוהים מחליט להסתלבט עלי ונשמעת אזעקה.
אנשים החלו לקום במהירות וברעש, כוס התנפצה על הרצפה וצוות המקום החל לצעוק הוראות שונות כשברקע צלילי האזעקה.
לא אכחיש, כל הפאסון של הבחורה המגניבה שלי נעלם כלא היה. הפה שלי התייבש, קיבלתי שיתוק גפיים ועדים שונים בשטח דיווחו לי לאחר מכן שהמבט בעיניי היה מעט מוטרף. נהדר. כך בדיוק מומלץ לכל בחורה להתנהל בדייט ראשון. בחינניות מענגת ולהשפריץ טונות של צ'ארם.
בתוך כל הכאוס נרשמה הפתעה. בניגוד לטירופי הרגעי והצפוי, המפתיע הראשי בהצגה היה בחור הדייט המדובר. מסתבר שכל מה שהיה צריך כדי להוציא מתוכו ביטחון, שליטה במצב, סמכותיות ואפילו הומור היה אזעקה. ברגע שהוא איתר וקלט את חולשתי הרבה, הוא השתחרר והפך לגבר-גבר מגונן ומסוקס. הוא אחז בידי, הקים אותי בעדינות מהכיסא שנדמה היה שהולחמתי לתוכו, זכר לקחת את התיק שלי שאותי עניין באותו הרגע כשלג דאשתקד והוביל אותי בעקבות קהל האנשים של המקום לכיוון מסדרון פנימי שהוכרז כמרחב מוגן. כל זה תוך כדי הרגעת מלמול הלחץ שלי, אחיזה בידי ושימוש בהומור די משובח לשם הסחת הדעת.
לאחר שהוכרזה חזרה לשגרה חזרנו למקומות שלנו, כשאני מבינה שאני כבר ממש לא רוצה לסיים את הערב ולומר לו שלום ותודה. אמנם ההתחלה הייתה צולעת, אבל לא בכל יום אני מכירה גבר שברגע האמת מוכיח חוזק, סבלנות ורגישות כזאת. מבחינתי, גבר שדואג לך ואפילו זוכר לא להפקיר את התיק שלך הוא באמת משהו מיוחד.
סוף דבר:
אז שרדנו את הערב ואפילו קבענו עוד דייט נוסף אחד. בסופו של דבר, זה לא התרומם. גם בדייט השני הוורבליות הייתה מהבחור והלאה וזה פשוט לא זרם. כנראה שאי אפשר לבנות על קשר בו הכימיה עובדת רק כשיש אזעקה ואת עלמה במצוקה.
דבורי ויינר היא בעלת הבלוג ברבורים