אוקיי. אני אלך להצטלם בסטודיו מקצועי על מנת לעדכן את התמונות שלי בשלל המרחב הווירטואלי. בטח, נשמע הגיוני לגמרי. בכלל לא מגלומני, ומוזר, והזוי ונרקיסיסטי מצידי.
מסתבר שיש טרנד חדש להקצות משאבים ולהגיע לצלם מקצועי במטרה לשדרג ולשפר את אחוזי ההצלחה והפניות בשלל אתרי ההיכרויות הקיימים. למרות שלא ממש התחברתי לכיוון, לא התכוונתי להתנגד. הרי הצהרתי שאעשה כל שיוטל עליי ללא שיג ושיח. בהמשך שכנעתי את עצמי שאני בת מזל ושל' יכלה לבחור משהו גרוע הרבה יותר כמשימה ראשונה. בשיחה נוספת איתה, ל' הודתה בחיוך ממזרי שהיא בחרה בטקטיקת ה-"מהקל אל הכבד" ושהעתיד עוד צופן לי משימות שכנראה יגרמו לי להתחרט על הרגע שפגשתי אותה. אני מצידי בחרתי להתרכז בהווה, ובהכחשה.
יום אחרי כבר קיבלתי את מספר הטלפון של הצלמת רוני פרל. בשיחה איתה, התבקשתי להכין כמה מערכות בגדים שונות על מנת שהתמונות יהיו מגוונות וורסטיליות כמה שיותר, וקבענו לבוקר המחרת. כבר בשלב הזה שקלתי להישבר כי מי שמכיר אותי מספיק, יודע כמה קשה לי לבחור כמה פריטים מסויימים מתוך סך ארון הבגדים שלי. חשתי כאם הצריכה לבחור בין ילדיה. זה אומנם לקח בסוף חמש שעות תמימות אך גם המשימה הזאת בוצעה. הלכתי לישון כשבראשי מסתחררות להן יחדיו מחשבות על בגדים, פוזות חושניות, עיוותי מבוכה פוטנציאליים ול' אחת חמודה אך תובענית.
כל מה שרציתי היה לזחול מתחת לפנס תאורה
כשנכנסתי לסטודיו של רוני הצלמת, חיכתה לי גם יערית אליהו המאפרת המקסימה. לאחר שהסתיים סשן האיפור מצאתי את עצמי עומדת במרכז הסטודיו, כשפנסים ומחזירי תאורה מופנים אליי, ורוני הצלמת מכוונת לעברי מצלמה בולטת במיוחד ומבקשת ממני לחייך. ואני, כל מה שרציתי היה לזחול מתחת לאיזה פנס תאורה ולהצטנף בתנוחת עובר. התחושה העיקרית שאפפה אותי הייתה של ביישנות ומבוכה עזה. אין לי בעיה עם מצלמה אבל אף פעם לא עשיתי את זה באופן מקצועי ועודף תשומת הלב וכל המיקוד הזה בי גרמו לי למעט פרכוסי חשש והרבה בושה.
כשקיבלתי את התמונות פיזזתי בהתלהבות, ואצתי רצתי לפתוח אותן. כמובן שבתור פרפקציוניסטית עם סעיף נפשי חמור, התמקדתי קודם כל בלחפש מה לא מושלם בכל תמונה. לאחר שסיימתי לסקור את פרצופי בערך מכל זוויות אפשרית, תוך כדי הגדלה והקטנת כל תמונה כחולת אפילפסיה בעיצומו של התקף, הגעתי למסקנה שאני ממש מרוצה מהתוצאה. עכשיו קדימה לעבודה. התמונה הנבחרת הושקה. כעת המבחן האמיתי: מה יגידו מבקרי הפייסבוק, הטוויטר ויתר הרשתות החברתיות ואתרי ההיכרויות?
תגידי, את דוגמנית?
האמת, כל זה עוד נחשב מאופק, בהשוואה למה שהתרחש בגזרת ההודעות האישיות - שם כבר היה כאוס מסוג שומו-שמים. שמחה לומר שקיבלתי הרבה פניות, אם כי לא הצלחתי עדיין להגיע לכולן, אבל ממה שהספקתי לראות - היו שם שגרתיות, נחמדות וגם כמה הזויות יותר מהרגיל.
"היי מה המצב, תגידי את דוגמנית?", כתב לי למשל אחד. "מאמי!! את ממש מהממת. מתי אני מביא את התזמורת לנגן לך סרנדה מתחת לחלון? ואם לא סרנדה - אולי אפשר להכיר אותך או שנוכל להיות ידידים או חברים? אשמח להכיר אותך", התפייט אחר. "דבורי צהריים טובים לך!! אשמח מאוד להגיש מועמדות להיות הגבר של חייך, כזה שיעטוף ויחבק אותך בלילות ללא הרף, כזה שיידע להכיל, לסקרן, לאתגר ולרגש אותך תמיד. אז מה דעתך שניתן הזדמנות שווה והוגנת אחד לשנייה ונצא למסע המשותף והקסום ביחד?", שאל השלישי, ואיך אפשר בלי הזכיר את זה שכתב: "היי גברת ויינר, מה התעריף למקרה דחוף?". לא נגעתי. נשבעת.
אז לכל הפניות, רק אודה ואומר שאני בטירוף מערכות מאז שהטור פורסם, ולמרות שממש רוצה - טרם חזרתי לאף פנייה. תנו לי עוד קצת זמן לעכל, ואני שם.
