הקשבתי לו ולא האמנתי למשמע אוזניי.
אין לך נבט? ברצינות? נבט???!!!
החזקתי חזק את מכשיר הטלפון שלי שממנו בקעו דברי השטות הכי גדולים בהיסטוריית הבבונים הממוצעים והתאפקתי לא להכות לעצמי בראש עם המכשיר מחמת ההלם.
לא להאמין.
הוא המשיך להסביר לי את התיאוריה המדופלמת שלו לגבי מה שהוא מחפש עם בת זוג ולצערו כרגע עדיין לא חש איתי, כעבור חודשיים פלוס של הכרות והתחלת זוגיות. שלב א' של התיאוריה היה שלמרות שאני מקסימה, מדהימה, חכמה, נראית מעולה, מעניינת, בעלת הערכים שהוא מחפש ובסך הכל ממש מצוין לו איתי, הוא עדיין לא מרגיש את הניצוץ. כששאלתי יותר פרטים על מנת להבין למה ומדוע גבר הנושק לארבעים בכלל משתמש במילה ניצוץ גאד דאמט, הוא עבר לשלב ב' של ההסבר והרחיב על תיאוריית הנבט.
אתם יושבים? מוכנים? זה הולך כך: "אני שתלתי זרע. אני השקתי. אני השקעתי. ועכשיו... עכשיו אני מחכה לנבט שינבוט. כרגע עדיין אין נבט. אבל! יכול להיות שעוד שעה יבצבץ הנבט, או בעוד יום, או בעוד שבוע. אני מחכה לנבט".
מיותר לציין שבשלב הזה המאמץ לא להכות לעצמי בראש עם מכשיר הטלפון הפך להיות קשה עוד יותר.
לא להאמין.
הוא לא בכלל לא היה הטעם שלי
מבעד לשצף הדם שפעם בראשי ובאוזניי מחמת העצבים וההלם שמעתי אותו ממשיך לדבר ולהסביר כמה כיף לו איתי ושהוא ישמח להמשיך בזוגיות שלנו כמו שהיא כדי לנסות להנביט את הנבט שלו. לפי דבריו הוא כלל לא התכוון לשתף אותי במחשבות כמוסות אלו והשיתוף נעשה רק בגלל שאני הרגשתי בחושיי העל שלי שהוא טיפה מרוחק ושאלתי לפשר העניין. הוא מבחינתו מאוד מרוצה ממערכת היחסים שלנו ומקצב ההתקדמות שלה ורק רוצה להמשיך.
לא להאמין.
ההתחלה הייתה אחרת לגמרי. הוא פנה אלי בפייסבוק בעקבות הטור ופצחנו בהתכתבות והיכרות. הוא ניסה להיפגש במשך שלושה שבועות אבל אני לא הייתי בעניין שלו מספיק. בעיקר כי הוא לא היה הטעם שלי מבחינה חיצונית, אפילו לא קרוב.
במהלך הזמן, ככל שההיכרות העמיקה וההתכתבות המשיכה, הבן אדם שבו מצא חן בעייני. החלטתי לתת לו הזדמנות. בפגישה הראשונה התקווה שבאופן פרונטאלי הוא ימצא חן בעיניי יותר התנפצה לה, אבל הוא היה מקסים והשיחה זרמה ובסך הכל האווירה הייתה טובה. החלטתי להמשיך.
אני יודעת שבחורות רבות ובטח כל גבר עלי אדמות לא יסכימו איתי, אבל אני מאמינה שחיצוניות ומשיכה לבן אדם יכולה להשתנות בהתאם לאישיות שלו. ברור שאם את מביטה בגבר שמולך וחשה צורך לאתר את שקית ההקאה הקרובה למקום מושבך באותו הרגע יש כאן בעיה, אך אני באמת מאמינה שאם יש נקודת התחלה סבירה היא יכולה להפוך בהמשך לנקודת זינוק. אני מכירה את עצמי ויודעת שאישיות של גבר יכולה להקרין לי גם על החיצוניות שלו.
הוא אמר לי להחליט אם אני בעניין או לא
המשכנו להיפגש עוד כמה פעמים, אבל בגלל שלא התלהבתי התנהגתי איתו כמו שאני מתנהגת כשאני לא מתלהבת. קובעת דייט פעם בשבוע בלחץ, איפה שמתאים לי, מתי שמתאים לי, מתנהלת באדישות אין קץ, לא מתקשרת, לא יוזמת. ביג נו נו אם אני רוצה לשדר שאני רצינית, אני יודעת.
כל הזמן שיננתי בראשי שאם נחמד לי איתו, והוא חכם ומקסים, אז כדאי להמשיך. לפחות עד שזה יתחיל להיות מעיק. אחרי כמה דייטים הבחור, ששכל היה לו בשפע, קלט את העניין ויזם שיחת "יחסינו לאן". הוא אמר שהוא מרגיש שאני לא בעניין מספיק ושהוא מבחינתו מאוד מעוניין ושכדאי שאחליט האם אני בקטע או לא. במידה וכן - עליי להתחיל לקחת את זה ברצינות הראויה. בהחלט נתן לי בראש כמו שאומרים.
חיבבתי את זה. עד השלב ההוא תפסתי אותו פחות גברי ופתאום יצא ממנו צד אסרטיבי שכזה. אהבתי גם את העובדה שבניגוד לרוב גברברי מדינת תל אביב שחוששים שסימוס "ערה?" הינה פעולה שמראה יותר מידי רגשות, הוא לא חשש לומר לי בפה מלא שהוא מעוניין ולא חשש לקחת את הסיכון שאומר לו לא ושזה נגמר. החלטתי לקפוץ למים ולהתחיל לשחות.
בכל התקופה שלאחר מכן עלינו הילוך בריבוע והתחלנו להיפגש בתדירות גבוהה. מיותר לציין שגם לא יצאתי עם אף גבר אחר, כי בעולם הערכים שלי אין מקום למיקבול כמה גברים. הוא המשיך להיות מקסים ומשקיען ואני המשכתי לדבר עם עצמי ש"הנה זה קצת משתנה" ו"הנה הוא נראה יותר לטעמך". הוא הרגיש שאני עדיין מרוחקת ושם את זה ללא הפסקה על השולחן. מאחר ולא רציתי לפגוע ברגשותיו הסברתי לו שכל ההתקרבות הזאת היא תהליך איטי, ושדברים לפעמים לוקחים זמן.
ואז: משהו בי התחיל להשתנות
אלפי פעמים הוא לחץ, קדח, הסביר וחפר על כך שהוא רוצה שאביע יותר רגש, חום והשתוקקות אליו. ואני? אני מנסה. עושה עבודה יומיומית עם עצמי לשים בצד את הדברים הקטנים שמפריעים לי ופשוט להיות נטו עם הבן אדם. והתברר שהיה לי כיף עם הבן אדם.
לא להאמין.
לאט לאט משהו בי השתנה. בדיוק כמו שצפיתי. האישיות שלו, ההשקעה שלו, החיזור, הרצון לקדם כל הזמן את מערכת היחסים שלנו - כל אלו הצליחו לשנות את האופן שבו תפסתי אותו מולי.
התחלתי להיקשר אליו, רציתי בזה ונכנסתי לזה עם כל ליבי. הוא אמנם "עבד" למען זה יותר מחודשיים, אבל הוא הצליח לגרום לי להיות שם במאתיים אחוזים. הצלחתי לשחרר את הפחדים, את החששות, את השאלות הרציונאליות שעברו לי בראש, ופשוט לפתוח את הלב ולהרגיש. בגיל שלנו, אחרי הרבה אכזבות, זה בהחלט הישג מדהים.
ואז הגיעה שיחת הנבט.
לא להאמין.
למרות שממש לא היה לי נעים לשמוע את המסר ולמרות הפגיעה באגו הנשי שלי, החלטתי לשים את השיחה בצד ולהתרכז בלנסות להשתפר ולשפר את מערכת היחסים. זה לא הצליח. מסתבר שהבחור היה מלא בפחדים ולא היה באמת במקום של לעבוד על הדברים.
אז מסתבר שחזרתי לנקודת ההתחלה, להמשך החיפושים. אני נושמת עמוק, משנסת מותניים לסיבוב חדש ומתעקשת לשמור על אנרגיות חיוביות. ככלות הכל, אם שרדתי את כל צונאמי ה"מה חדש?" וה"בקרוב אצלך" של הדודות בפסח, אני יודעת שאני מסוגלת להכל. תאחלו לי בהצלחה ותחזיקו לי אצבעות.
* דבורי ויינר היא בעלת הבלוג beerburim
