מערכה ראשונה- ניצן.
ניצן פנה אלי דרך הפייסבוק. כתב לי שהוא נורא אהב את הכתיבה שלי ושהוא מודה שגם את המראה. התכתבנו במשך יומיים וההתכתבות הייתה ממש חביבה. הוא סיפק את השילוש הקדוש: גם חריף, גם מצחיק וגם רציני. בשלב מסוים עברנו לשוחח בטלפון ולשמחתי גם שם הפוטנציאל המובטח מומש. השיחה זרמה, התגלגלנו מצחוק והכימיה שברה שיאים. האמת, אפילו אותי זה הרשים.
החלטנו להיפגש ביום למחרת. קבענו שעה והחלטנו שעל המיקום נדבר קצת לפני מועד הפגישה.
יום המחרת הגיע. לא התעסקתי בפגישה המיועדת יותר מדי אולם כשהגיע אחר הצהריים לאיטו ועדיין לא שמעתי מניצן, פתאום קיבלתי תחושה מוזרה. בשלושת הימים האחרונים שמעתי ממנו ללא הפסקה. מהבוקר ועד הערב ופתאום? נאדה. לא כל כך הבנתי לאן הוא נעלם. חיכיתי עוד חצי שעה והחלטתי לסמס על מנת להבין מה מתרחש ולדעת איך לקבוע את תוכניותי. ניצן ענה ישר וכתב שהוא ממש מתנצל אבל חייב לדחות את הפגישה ליום אחר כי נתקע בעבודה. זה נשמע לי מוזר מעט, במיוחד מכיוון שהעדכון לא הגיע ביוזמתו אבל אמרתי לעצמי: "אל תשללי" בשם הקול הקטן של אמי היקרה שגר לו בתוך ראשי ובחרתי לחשוב שגם זה קורה לפעמים. יו נואו, עבודה.
למחרת ניצן שוב יזם פגישה. קבענו לאותו הערב ואני המשכתי לשכנע את עצמי שהכל נורמאלי ושאין שום סיבה לדאגה. הרי בימים האחרונים הוא רק סיפר כמה הוא רציני ושמר על קשר עקבי. המשכתי להתעלם מהקול המזמזם בתוך ראשי וקבענו מיקום ושעה.
התקלחתי. חשבתי מה ללבוש. התאפרתי. התלבשתי במיטב המחלצות. סידרתי את שיערי למשעי ויצאתי לדרך. כשצעדתי לכיוון מקום הפגישה הרגשתי את מה שאני מרגישה בדרך כלל לפני פגישה ראשונה - קצת לחץ, קצת פרכוסים לבביים והמון רצון להידרס על ידי משאית. גדולה. מאחר שמניסיוני אני יודעת גם שתמיד הכל מסתדר אחרי דקות המבוכה הראשונית, הדפתי את המחשבות הללו וגייסתי את האנרגיות החיוביות שלי משולבות בפרץ שמחה.
הגעתי למקום וראיתי שניצן עדיין לא שם. סימסתי לו שאני כבר פה וש- ""The Eagle Has Landed והתיישבתי לי באיזה שולחן. לא אחת כמוני תילחץ מלהמתין לבד, בקטנה. עברו עשר דקות וניצן עדיין לא ענה. ואני? עדיין אופטימית ונותנת קרדיט תמימה. מחכה.
כעבור עשר דקות נוספות נכנסה הודעה. מניצן כמובן. הוא הסביר שנרדם בטעות כי חשב שיש לו עוד זמן ושהוא בדיוק התעורר בבהלה. שהוא מתנצל, מתארגן בטיל ובא. הוא שאל אם אני רוצה לחזור לביתי, ואז שוב לחזור למקום הפגישה כדי שלא אחכה שם לבד ואני אמרתי לו שזה בסדר ושאני ממתינה. לא באמת התכוונתי ללכת ולחזור וכל הסיטואציה החלה לחמם לי את הגוף קלות. החלטתי להישאר רגועה ושוב אמרתי לעצמי שגם זה יכול לקרות לכל אחד ושאני כבר פה לבושה ומאורגנת אז בקטנה.
העסקתי את עצמי עם הטלפון כשלפתע צלצול מתנגן. ניצן על הקו. עניתי תוך כדי עשיית פרצוף של "מה יהיה ההסבר לעיכוב הפעם?" ומה ששמעתי גרם לשיערי להזדקר, לדמי לרתוח ולפיוזי לקפוץ. הבחור ה"חמוד" התקשר להודיע לי שהוא לא יגיע. למה? כי לא נעים לו להתארגן בלחץ כשהוא יודע שאני יושבת שם ומחכה. הוא אוהב להתארגן בנחת. ויש לו עוד להתקלח. ולהתלבש. וזה מלחיץ אותו וההתמודדות גדולה עליו. והוא ישמח לקבוע מועד חדש.
אחרי שהצלחתי למשוך חזרה את לשוני שהתגלגלה לה לרצפה מחמת השוק ולהשתלט על מוחי שלשנייה כוסה באדום עניתי שהכל בסדר, שיישאר רגוע, שליו וספון בביתו (תוך כדי תפילה לאל שאמן והתקרה תיפול עליו פתאום) ושלא יטרח ליצור עימי קשר שוב.
פסעתי ברחוב עצבנית וחשבתי על כך שאף פעם אין לדעת מי ומה הבן אדם.
מערכה שנייה: יובל.
- "תגידי, אני יכול לומר משהו?"
- "ברור, מה?"
איך לומר? השאלה שקיבלתי גרמה לי להעדיף לפוצץ חצ'קונים מלאי מוגלה מגב שעיר של גבר בן תשעים המדיף ריח שום לא נגמר מאשר להמשיך את השיחה.
קיבלתי מונולוג ארוך שפרס את משנת חייו הסדורה לגבי סקס, דייטים והתנהלות נכונה בין גבר ואישה שרק הכירו. מסתבר שהבחור חושב שחובה לבדוק את ההתאמה המינית בין גבר ואישה כבר בפגישה הראשונה. "אין מצב שאני אחכה חודש לבחורה. פחחחחח! אין מצב שאני אחכה שבועיים לבחורה. פחחחחח! אין מצב שאחכה יומיים לבחורה".
זה היה הציטוט המדויק, מלווה בקולות צקצוק והרמת קול מתלהמת כדי שאבין את האפקט לעומקו. כשעניתי בציניות שאותה הוא לגמרי פספס, שאולי עדיף שהוא לא יחכה דקה ויקפוץ על הבחורה ישר בדייט הראשון, הוא ענה ברצינות תהומית שבדיוק בזה הוא מאמין ובדיוק את זה הוא מיישם.
אלוהים תיקח אותי ועכשיו אם אפשר.
סיימתי איתו את השיחה לא לפני שהוא טרח להסביר לי כמה זכיתי כי אני נשמעת לו מעניינת, מה שלא קורה לו עם כל אחת (אה, אה...) ושגרמתי לו לרצות לפגוש אותי (תודה רבה באמת, כמה נדיב מצידך) ושעכשיו הכדור במגרש שלי (שופט! כרטיס אדום לבחור ומיד!). התיישבתי על הספה עצבנית וחשבתי על כך שאף פעם אין לדעת מי ומה הבן אדם.
מערכה שלישית והלוואי האחרונה: בחור חדש.
אתמול פנה אלי בחור חדש. הוא שלח לי הודעה מקסימה ואנחנו מתקשרים מאז. ייתכן אפילו שהערב תהיה לנו פגישה ראשונה. אני לא מתכוונת לתת לאנרגיות החיוביות שלי לרדת או להיכנע לעייפות ולהצטברות הבאסה שהצמד הנ"ל גרם לי לחוש השבוע.
אני מאמינה שהדברים הטובים מחכים ממש מעבר לפינה וחושבת על כך שאף פעם אין לדעת מי ומה הבן אדם. אולי הפעם תהיה הפתעה לטובה.