שוב פתחתי את הראש ואת הלב ושוב הוא נשבר. שוב עניתי להודעה, נפגשתי, יצאתי, קפצתי למים העמוקים ופעם נוספת גיליתי שהבריכה ללא מים. שוב נשמתי עמוק, הורדתי מחסומים, התמודדתי עם הפחדים הכי גדולים שלי, שכנעתי את עצמי שיהיה בסדר, שחייב להיות. שוב התבדיתי. שוב האמנתי שאם רוצים אז יכולים, שאם מתאמצים לפתור דברים ומאמינים באמת, מכל הלב, דברים יסתדרו. אני מתחילה לתהות אם זה בכלל נכון.
זה היה במוצ"ש. ישבתי עם שלוש חברות טובות לשיחת חפירה מרנינה ומשובבת נפש, כשלפתע הכתה בי ההבנה. כל אחת מאתנו סיפרה בתורה על התנהלות עם גבר, כשהיא בנקודה הנמוכה בסיטואציה. לקח לי זמן, כי בכל זאת מוצ"ש והייתי במצב ה"אכלתי-כל-כך-הרבה-אוכל-של-אמא-ואני-על-סף-עילפון" שלי, אבל ככל שהשיחה התקדמה התחלתי להבין שמתרחש פה משהו מוזר.
לא סתומה או נושאשת, פשוט מפחדת לפספס הזדמנות
זה התחיל כמובן איתי, כשסיפרתי להן את כל קורות איש הנבט. המובן מאליו היה ברור – לקראת סיום הוא לא רצה מספיק, ואילו אני עשיתי כל מה שיכולתי כדי לגרום לזה לקרות. יש יאמרו, אפילו בכוח. לא כוח פיזי כמובן, אלא יותר נתינת ההזדמנות הלא מוגבלת הזאת, האמונה בטוב הקיים ביננו והרצון להצליח בזה - גם אם זה אומר לבלוע את הגאווה שלי ולבחור להתעלם מכך שהבחור לא באמת היה שם, ואף להגדיל ולעשות ולהיתלות בשתי מילים חיוביות אומללות שהוא כן אמר כשכל שאר המונולוג שלו הביע את ההיפך.
זה המשיך בנועה, שסיפרה על בחור שהכירה לא מזמן. ברגע הראשון היא לא כל כך התלהבה מהמראה החיצוני שלו, אבל נתנה הזדמנות ולשמחתה גילתה אישיות מקסימה. הם יצאו כמה פעמים במשך שבועיים ובכל יום שוחחו שעות בטלפון. החיבור היה חזק ומידי. ערב אחד, בעודה מתארגנת לעוד דייט עם הבחור, כשהיא כבר לבושה ומוכנה, הוא סימס לה שבנו הקטן לא מרגיש טוב ושהוא מתעכב. נועה לא התרגשה ואמרה לו שייקח את הזמן ושהיא ממתינה בסבלנות. מאז היא עדיין ממתינה.
עברו חצי שעה, שעה, שעתיים - ונאדה. הבחור אפילו לא עדכן אותה שהוא כבר לא יגיע. למחרת היא סימסה לו מה שלום בנו והוא ענה שהיה ככה ושהם עשו כך ושעכשיו הכל בסדר ושהוא ישמח לקבוע איתה מחדש. הימים עברו ונועה לא שמעה ממנו דבר. כעבור שבוע שלם בו נועה בילתה את הזמן בעיקר בלא להבין להיכן הבחור נעלם, לקלל אותו, לחשוב מה עשתה לא בסדר, לקלל עוד קצת ובאופן כללי התאמצה לא לאבד את שפיות דעתה הוא לפתע הפציע שוב מחדש. הו, מה רבו מעשיך ה'! ממש פלא הבריאה. הידד! הבחור הטריח את עצמו ושלח לה הודעת חג שמח מלבבת.
חרף העובדה שנועה ידעה שמה שבאמת מגיע לבחור זה התעלמות מהדהדת, היא ענתה לו הודעת איחולים חזרה ושאלה אותו מה שלומו בעיקר כדי לפתוח לו שוב פתח ולעודדו ליצור שיחה. זה לא עזר. הבחור לא זרם ושוב נעלם אל עבר תהומות הנשייה. נועה עשתה זאת לא בגלל שהיא טיפשה, סתומה או נואשת, אלא בגלל שלא בכל יום היא פוגשת בחור שמוצא חן בעיניה והיא חשה שאם לא תענה ותאותת שהכל בסדר, אולי תפספס אותו.
את מצעד הבחורות רפות השכל שלנו לאותו הערב סגרה פזית, עם הסיפור המוכר בכל בית "אני יוצאת עם נכה רגשית שלא מסוגל להתאהב ולהתחייב כי הוא נפגע בעבר וכה מפוחד, אבל הוא כזה מקסים וחמוד וכל כך כיף לנו ביחד".
למרות שאין שום שמץ עדות לכך בסיפורים הנ"ל, נשבעת לכם שכל אחת מאיתנו היא בחורה נורמלית עם שתי אונות מוח מתפקדות ולא מעט שכל המרפד אותן. אז איך יכול להיות שאנחנו מנסות כל כך הרבה, מתאמצות, מכילות ובסופו של יום הצד הגברי הוא זה שלא יודע, שלא בטוח, שנלחץ, מפחד, חושש, נחנק וכל מילה דרמטית רלוונטית אחרת?
לצערי, התשובה היא אחת. למרות שאני בחורה אני לא חוששת להיות אמיתית ולהודות באמת המרה - גם אצלנו הגרוע מכל קרה. התאוריה המצערת שלי, "מנרדפת> לרודפת", הצליחה להדביק גם אותנו ולנגוס לנו היישר בישבן.
רק בגיל שלושים אנחנו מבינות מה באמת חשוב בחיים
התאוריה מאוד פשוטה: בגיל העשרה, כל אישה מעצם היותה פרגית צעירה ולוהטת, מחוזרת ע"י שלל גברברים. היא רגילה להדוף מחזרים, לקבל מחמאות, לקבל תשומת לב גברית באשר תלך, לתת טלפון או לא, להגיב או להתעלם מהודעה, להיות זו ששולטת במעבר בין בסיס ראשון לשני ובאופן כללי להחזיק את ההגה בנסיעה - להלן נרדפת. בהתאמה נפלאה, מגיל העשרה כל מה שגברים רוצים זה לממש את יצר הכיבוש שלהם. הם הצד היוזם, זה שעושה וזה שמתאמץ.
בערך מגיל שלושים המצב משתנה ומתהפך. הבחורות, שכל חייהן הדפו מחזרים והיו בטוחות שהגבר הנכון בוא יבוא, מגיעות לתובנות לגבי הדברים הבאמת חשובים בחיים, כמה קשה למצוא ולממש אותם, כמה מכשולים יכולים להיות בנושא הפוריות שלהן או של הגבר וכמה הן כמהות לדבר האמיתי - אושר, אהבה ומשפחה. הן מבינות שאין זמן מיותר לבזבז ופוצחות במסע לא מודע אל עבר האושר המיוחל - ולהלן רודפת. הן מבינות כמה זה נדיר למצוא מישהו שיכיל את כל מה שחשוב להן בבן זוג לחיים, ועובדה זו הופכת כל בחור בדרך, שעל פניו נראה מועמד ראוי, למישהו המסוגל לרסק את ליבן הקט. מנהגות שולטות אנו הופכות לנוסעות הרודפות בצווחות היסטריות ונפנוף ממחטה אחר הרכב המתרחק.
הגברים, לעומת זאת, לא מתרגשים כלל. הם חושבים שיש להם זמן. הם מבינים שהם הפכו להיות מוצר נחשק ומנצלים כל רגע כזה להנאתם, במודע או שלא במודע. הם שולטים בהגה והם יודעים זאת ומעבירים הילוכים בעונג רב.
ייתכן שאני טועה ומלהגת בלילת שטויות, אבל דבר אחד בטוח. אנחנו עושות את מה שאנחנו עושות ממקום איתן, היודע מה הוא רוצה וכמה הוא מוכן להתאמץ כדי להשיגו. אנחנו לא חלשות, אלא חזקות. אנחנו מבינות את מהות החיים ומה באמת חשוב ולא חוששות לרצות, לסכן את הלב, להתפשר, להכיל, להבין, לקבל גם את הלא מקובל, להיפגע, לקום, לתת שוב הזדמנות. אנחנו לא מפחדות לעשות.
אולי אנחנו כבר לא הנהגות אבל אין ספק שאנחנו הדלק, ובלעדינו הרכב פשוט לא יזוז ממקומו.