"אני בדיכאון אטומי".
זאת הייתה ברכת השלום של דנה.
לא הספקתי להגיב, והיא כבר אמרה "לא כיף לי, לא טוב לי, בא לי למות. תתלבשי. אנחנו יוצאות לשתות."
הגיוני. אצלנו בזמן משבר או דיכאון, בייחוד כשהוא מוגדר בשם התואר "אטומי", הפתרון האולטימטיבי הוא לצאת לשתות משהו.
גילוי נאות: אנחנו לא מייצגות את הבחורות הממוצעות שיושבות על הבר ומזמינות כוס קאווה. כאן מדובר בשני מקרים קשים של אלכוהוליזם חינני מוצהר. אנחנו תמיד צוחקות על כך שדנה שותה כמו נהג משאית ואני כדייג בן 60. בדמיוני, הדייג מהספר "הזקן והים" של המינגוויי הוא אני.
עוד בערוץ הנשים:
- בחני את עצמך: איזה שיר חופה את?
- 4 טרנדים חמים בעולם הטיפוח הישראלי
- ארגון להב"ה קורא לחרב את ערב חתונתם של זוג מעורב
היוש עומר שרון, אתה כבר לא שמנמן
בגלל ששרביט הדיכאון (האטומי בל נשכח) היה אצל דנה הערב, היא זו שבחרה לאן נצא. ככה זה בזוגיות שלנו, העצובה הרשמית היא המחליטה הרשמית. המקום הנבחר היה בר שכונתי קטן ושמח, הערב עבר בנעימים כשבין צ'ייסר לצ'ייסר דנה קיללה והשמיצה את כל הזן הגברי לדורותיו. לקראת סוף הערב, ניגש אליי לפתע בחור לא מזוהה, נעמד מולי וקרא בשמי בנימה מתגרה.
הבטתי בו בעיון ולא הצלחתי לזהות במי מדובר.
"זה עומר, עומר שרון".
עומר שרון? WTF???
עומר שרון היה החבר הכי טוב של אחי הקטן לאורך כל ילדותנו. 14 שנים שבהם הם היו צמד חמד שלא ניתן להפרדה. הוא גר בבית הסמוך לביתנו, ההורים שלנו היו חברים וניתן בהחלט לומר שגדלנו כולנו יחד.
"איך לעזאזל הוא בכלל זיהה אותי?" חלפה המחשבה בראשי. בכל זאת, עברו כמה עשורים. ניסיתי להתעלות מעל הרגע המביך משהו ופצחנו בשיחת גישור על פערי השנים. לאחר שסימנו וי על כל העדכונים החשובים, הוא מסר לי את כרטיס הביקור שלו ונפרד ממני לשלום. עד סוף הערב המפגש המינורי הזה פרח מזיכרוני ובסופו של דבר יצאנו משם שמחות וטובות לבב כשבליבנו תפילת הודיה לאלוהי האלכוהול והבר.
מה רבה הייתה הפתעתי שכאשר שלושה שבועות מאוחר יותר חיכתה לי הצעת חברות בפייסבוק מעומר, עם הודעה שבה הוא מספר כמה שהוא התלהב לראות אותי, כמה מדהימה אני וכמה הוא ישמח לצאת איתי.
"דייט עם עומר שרון?", חשבתי בליבי. לא נראה לי. יותר מדי זיכרונות ילדות מביכים, פלאשבקים של חגיגת יום הולדת בגן חווה מגיל שלוש, כשאני עומדת על שרפרף קטן וזר יום הולדת מונח על ראשי, לבושה בחצאית קטיפה מהגיהינום ועומר עומד לידי עם חיוך דבילי מרוח על פרצופו השמנמן.
עניתי לו שאני מאוד מעריכה את המחמאה, אבל בדיוק התחלתי לצאת עם מישהו חדש (שקר כמובן) ושאם משהו לא יסתדר אני אהיה איתו בקשר (עוד שקר גס). כבונוס גם לא אישרתי את הצעת החברות שלו. היטלר במיטבו.
המתמיד מנצח
הימים והחודשים עברו וכל העניין נשכח. כעבור שמונה חודשים, ביום בהיר אחד, חיכתה לי הודעה חדשה מעומר. "לא, לא שכחתי... מחכה".
אחחחח, איזה בחור חכם. כל דון ז'ואן מתחיל יודע את הכלל הבסיסי ביותר בדרך לכיבוש לב אישה -התמדה, התמדה, התמדה. לא משנה כמה נחשקת, מחוזרת ובאיזו ליגה אחרת הבחורה תהיה, גבר שיתמיד, לא יוותר וישלב זאת עם קסם אישי יזכה בצ'אנס.
להודעה הזאת כבר לא הייתי אדישה. החלה מסכת התכתבויות מלאת פלירטוטים מצדו והרבה הססנות מצדי. הסברתי לו שמאוד מביכה אותי הידיעה שהוא חברו הטוב של אחי מהילדות ושכל ההיכרות המוקדמת הזאת מעט מלחיצה. הוא כתגובה בחר להתוודות על כך שההתעניינות שלו בי לא החלה רק כשראה אותי באותו ערב לפני שמונה חודשים בבר, אלא ששומו שמיים, הוא מאוהב בי מאז ילדותנו. הלחץ שלי גבר.
לאחר שבועיים של הודעות, בקשות, סמסים וטלפונים, עומר הצליח לגרום לי להיפגש איתו. קבענו בבר שקט ליד הבית שלו, ואני הגעתי לפגישה מלאת חששות ומבוכה אבל עם החלטה מודעת לוותר על קוצב הלב שהייתי צריכה ופשוט להתמודד.
למרבה ההפתעה הערב היה ממש מוצלח, השיחה זרמה ללא רגעים מביכים, צחקנו, שתינו ודיברנו עצמנו למוות. לא יכולתי לעכל את העובדה שזה עומר שרון, הילד השמנמן מגן חווה, חברו הטוב של אחי הקטן. מפתיע לגמרי.
כעבור שלוש שעות, באופן מעט בהול ומפתיע, עומר סיים את הפגישה. הוא ביקש חשבון בפתאומיות ושאל אותי אם לא אכפת לי שנלך. לא כל כך הבנתי מה הלחץ, אבל שיתפתי פעולה. למחרת, כשסיפרתי על זה לדנה, אמרתי לה שהכל היה מעולה עד אותו הרגע - ושהקטע הזה ספציפית הרגיש לי מאוד מוזר. מוזר ברמת ה"ייתכן שהוא הלך לפגוש מישהי נוספת מעבר לפינה". דנה ביטלה את טענותיי והאשימה את כמות האלכוהול שהוא שתה. הצד שרצה לתת לעומר הזדמנות קיבל את תשובתה.
המשכנו. עומר התגלה כמחזר נמרץ ומקסים והצליח אט אט למסמס את מבוכתי וחששותיי. בכל יום הוא התקשר, הביע התעניינות ויזם מפגשים. אחרי כל פגישה קיבלתי הודעה מקסימה שבה הוא סיפר עד כמה הוא נהנה. חלומה של כל בחורה. שמחתי לגלות שכשהבחור ממש מוצא חן בעיניי, אני מצליחה לשים את כל לקט החששות שאגרתי במהלך הזמן בצד.
אני צריך לדבר איתך
בוקר אחד, אחרי שלושה שבועות של קשר, שלחתי לעומר הודעה חמודה. הוא לא ענה. מוזר. עברו כמה שעות ובדיוק כשיצאתי מהבית עומר התקשר. עניתי לו ופצחנו בשיחה שגרתית למדי, בסגנון הרגיל של "מה שלומך" "איך הייתה הפגישה שלך הבוקר" וכו'. אלא שבעודי פוסעת ברחוב הראשי עומר אמר פתאום "אני צריך לדבר איתך". נעצרתי.
בחור שאומר "אני צריך לדבר איתך" זה משהו שאף פעם, אבל לעולם, לא מוביל למשהו טוב. ליבי צנח אך עניתי באיפוק "דבר".
"זה מסובך", הוא אמר.
אני עומדת באמצע הרחוב הסואן, סותמת אוזן אחת כדי לנסות ולשמוע טוב יותר מה יש לו לומר, מאות אנשים מסביבי, דורסים אותי בדרך ליעדם, רעש אוטובוסים, מכוניות ואופנועים אופף אותי והוא אומר שזה מסובך.
"פשוט תדבר" אמרתי לו.
הוא התחיל להסביר משהו מופרך על קשר ולא הצלחתי להבין מילה.
"עומר, אני לא מבינה מה אתה מנסה לומר".
"אני מנסה לומר לך שלא הייתי כן איתך. אני מנסה לומר לך שאני לא רווק".
ליבי נדם.
מסתבר שלעומר המחזר המקסים יש חברה. כבר שלושה חודשים. הוא התנהל עם שתינו במקביל. הוא לא יודע למה הוא נכנס לקשר איתי (אידיוט. שקרן. מסריח). הוא לא חשב (איזו הפתעה). תמיד הייתי בשבילו פנטזיית ילדות עצומה והוא פשוט זרם עם הכיף שהיה לו איתי (תמות). הוא החליט לספר לי כי אני כזאת מדהימה (באמת תודה רבה). הוא היה רוצה להמשיך אבל יודע איזו תגובה הוא יקבל כי כבר הספיק להכיר אותי (תמות 2). היה לו כל כך כיף איתי והוא תוהה אם... (לא רוצה לשמוע ממך ולא רוצה לראות אותך. חלאה שכמותך).
איזו אכזבה.
"כינים בערווה!" זאת הייתה התגובה של דנה כששמעה את החדשות ההזויות.
פרצתי בצחוק.
"כינים בערווה" היא הקללה שלי למקרים החמורים ביותר בהתנהלות לא תקינה של הזן הגברי. זאת קללה שאוצרת בתוכה בדיוק את רמת הגועל והסבל המציק, המגרד והדוחה שמגיע לגבר שסרח להרגיש ולקבל. ועוד באזור המקודש לו מכל. ולהרבה זמן. הנהנתי בראשי בהסכמה.
ערב חדש, בר חדש. שוב אנחנו יושבות ושותות. דנה היא נהג המשאית ואני הדייג. ובדיוק כמו בסיפור של המינגווי, אני מאחלת לעצמי את אותה רמת סבלנות ודבקות במטרה כדי למצוא יום אחד את האחד. וזה יקרה. צריך רק להאמין באמת. בדיוק כמו הדייג.
דבורי ויינר היא בעלת הבלוג ברבורים
