גומרים הולכים: "למה אתם בורחים ישר אחרי האוכל?"

הצד של החמות: מה הבעיה שלכם להישאר כמו כולם?

"יום שישי. השקט של אחרי הסערה. הבית נקי ומסודר, ריחות הבישולים, שעליהם עמלתי שעות, נישאים באוויר . הכול מחכה ומצפה ל'מחסלים' (8 במספר, לא כולל זאטוטים) שיגיעו ויתנפלו על התבשילים. בן זוגי ואני יושבים וממתינים לילדים. מבין הארבעה, שלושה כבר גרים מחוץ לבית, וארוחת הערב של יום שישי היא ההזדמנות להפגיש את כולם ולהתעדכן. שעת ההזמנה הרשמית נקבעה ל-19:30. אולם הגעתם של הילדים היא משהו שמזכיר יותר סגנון בדואי: לאט, לאט, קחו את הזמן, המדבר גדול, שום דבר לא בורח.

"איך שלא יהיה, ב-20:00 וקצת, כולם כבר פה. לערב הזה יש סדר משלו: אחרי החיבוקים והנשיקות, מירב לא פוסחת על ההרגל המגונה שלה להתהלך בין הסירים, לפתוח את התנור, לטעום עם כף את המטעמים (פעם היא הייתה עושה את זה עם האצבע, עד שמיהרתי להעביר אותה סדרת חינוך), ולהביע את דעתה על התפריט של הערב. אחרי סיבוב הדאווין במטבח, כולם מתיישבים סוף כל סוף סביב השולחן. קידוש ויאללה, מתחילה לה ההתנפלות ההמונית על האוכל.

"שעות של עבודה מסתכמות בחצי שעה זריזה שלאחריה, לא נותר פירור על השולחן. וכך, על גבי צלחות ריקות, כולנו נשארים לשבת עוד קצת סביב השולחן, להתעדכן על השבוע שהיה, ולצחוק על כל העולם. בשלב הפינוי, אני גאה לומר שכולם נוטלים חלק. כנראה כי הם יודעים שזה פשוט יקדם אותם מהר יותר לכיוון הקינוחים. וכן, גם הם מתחסלים תוך דקותיים.

"ואז מגיע הרגע הקבוע, בו מירב דוחקת באסף שהגיע הזמן לנטוש את הסעודה. 'שמן, צריך להתקפל, קבענו עם חברים', היא תגיד לו. במקרים אחרים, הניסוח יהיה משהו כמו: 'צריך לקפוץ לאחי לראות את הילדים'. כל שבוע והסיפור שלו.

"איך שלא יהיה, תוך זמן קצר, והם כבר לא שם. אני מבינה שביום שישי יש לאנשים עוד תכניות, אבל משום מה, האנשים האלה הם תמיד אסף ומירב, ורק הם. בעוד ששאר ילדיי ובני הזוג שלהם תמיד נשארים להמשך הערב המשפחתי, הזוג הסורר כבר מזמן לא כאן. האם זה אומר שליתר ילדיי אין חברים או חיים מחוץ למשפחה?

"אולי זאת הסיבה. אבל הבעיה היא שריטואל הנטישה המוקדמת אינו ייחודי רק לארוחות שישי. איכשהוא, הוא מתקיים בכל מקום ובכל הזדמנות של מסגרת חברתית. בין אם אנחנו בחתונה של משפחה קרובה או באירוע כזה או אחר, הזוג היקר לעד 'יחתוך' לחברים, לאח, או למי יודע מה. השיא היה באירוע חגיגת יום הולדת לבן-זוגי בחנוכה האחרון. נסענו כל המשפחה לחגיגות בצימר בצפון. במוצאי שבת, בזמן שכל המשפחה עדיין חוגגת בבריכה הצמודה, מירב ואסף כבר עמוק באריזות.

"'קבענו עם ההורים שלי לנר ראשון ואנחנו יוצאים', אומרת מירב באגביות.

"איך לעזאזל קורה, שגם במרחק 300 קילומטר מהבית, בנסיעה ייחודית ומיוחדת, המתרחשת פעם בשנה בערך, הריטואל של 'מחויבות קודמת' עדיין תקף?? בפעם האחרונה שבדקתי, פח השמן הספיק לשמונה ימים והיום הוא נר ראשון. בספירה קלה, עדיין נותרו שבעה לילות שבהם אפשר ללכת להורים ולהדליק נרות.

הצד של הכלה: "למה להאשים רק אותי, למה?"

והנה שתי סיבות עיקריות בגללן אתן עדיין צריכות לצדד בי: 

- האשמה היחידה שלי ושל אסף היא שאנחנו מאוד חברותיים. נכון שמדובר כולה בפעם בשבועיים בה אנחנו באים לארוחת שישי אצל משפחת אמבר, וזה באמת הזמן היחיד בו כל החמולה זוכה להיות יחד. אבל יום שישי הוא גם הערב היחיד בשבוע שיש לנו כדי לראות חברים, לצאת, ליהנות קצת. זאת הסיבה שאני משאירה לנו לפחות 3 שעות להיות אצל ההורים. (מגיעים ב-19:00 עד 22:00 בערך). לפי התכנון שלי, זה מספיק לחצי שעה נשיקות וחיבוקים, שעה וחצי של אוכל, רבע שעה של מחמאות לאירית על האוכל (גם אם אני שוכחת את החלק הזה, היא פוצחת בסשן שאיבת מחמאות, תהיו בטוחות), ועוד חצי שעה לקינוח, קפה וקשקושיאדה. ואפילו נשארה רבע שעה ספייר.

- ואם כבר להאשים מישהו, אז לא ברור למה דווקא אני זוכה לחצי האשמות תמיד? אם גם אני וגם אסף קובעים משהו לערב, איך זה שאני הופכת להיות הבעייתית פה? והביקורת היא תמיד עליי, בנות. תמיד!!" 

הטיפ של אירית לחמות: "אם יש נושא שמאוד חשוב לך, תעלי אותו, תפתחי אותו, דברי עליו, תתאמי ציפיות. זה נשמע מאוד פשוט לתת עצות, אבל בנושא הזה, איכשהוא אני נפגעת כל פעם מחדש".

הטיפ של מירב לכלה: "תצהירו מראש. אם יש משהו מתוכנן להמשך הערב - תציינו. שלא יצא שסתם ברחתם. כמו כן, תדאגו שכל אחד יתנהל מול הוריו שלו. כלומר, מול ההורים של בן הזוג, הוא זה שיהיה השליח, ושהוא יספוג את הביקורת!! (לא בטוחה שהטיפ הזה יתגלה כיעיל, אבל אני בהחלט מתכוונת לנסות אותו).

>> בפעם הקודמת: אירית ומירב דווקא מאחדות כוחות

• ארוחת שישי
• חמות
• כלה