אין לך סבלנות ואת רוצה לקרוא הכל עכשיו? את יכולה לרכוש את הספר המלא ב-5 שקלים
פרק 4: אית'ן
זה היום החמישי לסגר ואני מתחיל לטפס על הקירות מרוב שעמום. קייסי מבלה את זמנה בעבודות הבית, בעריכת ספרים ובהגהות, ואני נדהם בכל יום מחדש מהאנרגיות שיש לאישה הזאת; היא לא נחה לרגע ואני כמעט בטוח שאם הייתי צריך לעשות אפילו רבע מהמטלות שלה, הייתי קורס אחרי יום אחד בלבד. בעצם, על מי אני עובד? לא הייתי מחזיק מעמד שעה. אני חושב שאני חייב לה התנצלות על כל ההקנטות שלי בעניין העבודה שלה.
סופי הקטנה ממלאת אותי אושר בכל יום מחדש, עם החיוכים שלה ועם הנשיקות מלאות הריר שלה. לא שזה אכפת לי, היא ילדה מדהימה.
בימים האחרונים השתדלתי להימנע מלהיכנס ל'טווח הירי' של קייסי. בעיקרון השתדלתי ככל הניתן להיות בלתי נראה לאחר שהבנתי שלא משנה מה אומר או מה אעשה, בכל מקרה זה יוביל למריבה. כל מילה מציתה מדורה חדשה ואני לא מסוגל להתמודד עם זה כרגע. יש לי דאגות גדולות יותר עכשיו, כמו הנגיף הזה.
אני מודה שרוב המילים שהיא מטיחה בי אכן מגיעות לי ואני מבין את הכעס שלה, אף על פי שהיחס העוין שלה שובר אותי בכל פעם מחדש. לעזאזל, היינו החברים הכי טובים, היא האישה היחידה שאי פעם אהבתי. אני יודע שפגעתי בה, ואני מרגיש גרוע מספיק בגלל מה שעשיתי, אבל אני לא צריך שישפטו אותי עשרים וארבע־שבע.
הייתי מת שהיא לפחות תיתן לי הזדמנות לספר את הצד שלי במה שקרה, שלא תשפוט רק על פי השורה התחתונה, גם אם המסקנה המתבקשת היא שאני אידיוט.
כן, אני יודע שאני אידיוט, אבל ההרגשה שהיא נותנת לי כבר כמה חודשים היא שאני לא פחות ממצורע. אני כבר לא יכול לסבול את המבטים המאוכזבים שלה, את הסלידה ואת הגועל בעיניה בכל פעם שנוצר בינינו איזה מגע ולו המקרי והקטן ביותר.
"מה זה הריח המדהים הזה?" קייסי נכנסת אל המטבח, עטופה בחלוק מגבת לבן. היא נשארה לעבוד עד השעות הקטנות של הלילה, אז החלטתי לאפשר לה לישון קצת וכשסופי התעוררה, הרמתי אותה ממיטת התינוק והכנתי לנו ארוחת בוקר. או־קיי, אז אני לא מומחה באוכל בריא כך שארוחת הבוקר הסתכמה בפנקייק ממולא בשוקולד.
"מתי הספקת להכין את כל זה?" היא מתיישבת ואז מזנקת כאילו התיישבה על קיפוד.
"אני חייבת להחליף לסופי חיתול ולהכין לה – "
"שבי!" אני מצביע על הכיסא והיא פוערת עיניים בהפתעה. "החלפתי לה והיא כבר אכלה."
קייסי מפנה את מבטה אל סופי, שמתעסקת בשאריות הפנקייק, ואז מחזירה את עיניה אליי.
"תודה," היא לוחשת ומשפילה את עיניה אל הצלחת שהנחתי לפניה. "אני הולכת להצטער על זה, נכון?"
אני מביט בה בעיניים שואלות, לא בטוח מה בדיוק היא שואלת.
"למה עשית את זה? מה אתה מצפה לקבל בתמורה?"
הלב שלי צונח לקרקעית בטני. מה אני רוצה בתמורה? היא אמיתית? עם מי היא חושבת שהיא מדברת? בסך הכול ניסיתי לעשות למענה משהו נחמד. לא חשבתי שהיא רואה אותי כמי שמסוגל להיות עד כדי כך אטום. אני מטיח את המחבת בכיור ברעש גדול, מנגב את הידיים, משליך את המגבת על האי במטבח ויוצא אל הסלון. הדם מתחיל לבעור בעורקיי ואני מוצא את עצמי צועד הלוך ושוב.
אני לא יכול להישאר כאן. אני יודע שהכאבתי לה, אבל היא מכירה אותי כל חיי, היא יודעת מי אני, או לפחות חשבתי שהיא יודעת. אני צועד בנחישות אל חדר האורחים, שבו ישנתי כאילו לא היה זה הבית שלי, משליך את הבגדים שהבאתי איתי בחזרה אל תיק הנסיעות ושם פעמיי החוצה.
"מה אתה עושה?" קייסי מביטה בי בהבעה לא מוסברת, שאני מפרש כמשהו שבין פחד לדאגה. אני בטח מדמיין, אני חושב לעצמי ומתקדם אל הדלת. "אית'ן! מה, לעזאזל, אתה עושה?!" היא ממהרת בעקבותיי.
"פוטר אותך מהנוכחות שלי, זה מה שאני עושה!"
"אתה לא יכול לצאת לשם!"
"באמת?" אני מגחך, "הרי זה מה שרצית, נכון? לא רצית אותי כאן מההתחלה, רק חיכית שזה מה שיקרה, אז הנה, קיבלת!" אני מניח את ידי על הידית.
"הם יעצרו אותך! שמעת את החדשות. השוטרים מסתובבים בחוץ ועוצרים כל מי שמעז להפר את הסגר."
"אז שיעצרו אותי!" אני משליך את התיק לרצפה ופונה אליה, הזעם מציף את דמי ואני יודע שאם אתן לו להשתחרר, לא אוכל לעצור את עצמי, "אני מעדיף לשבת בתא מעצר מאשר כאן, איתך! שם, לפחות, לאחר שישפטו אותי וימצו איתי את הדין, זה ייגמר!" היא מביטה בי, המומה, עיניה מתמלאות דמעות.
"על מה אתה מדבר?" קולה רועד והדמעות מאיימות לנשור על לחייה, ואני מרגיש את הכאב שלה היישר בתוך הבטן שלי, שמתהפכת ברגע זה ממש.
"על מה אני מדבר?" אני מתחיל ללכת לקראתה, אך היא פוסעת לאחור. "אני מדבר על זה ששפטת אותי בלי לאפשר לי להגן על עצמי. גזרת את דיני, התגרשת ממני ולקחת הכול! על טעות אחת שעשיתי! אחת! לקחת הכול ועדיין זה לא מספיק לך, את ממשיכה לשפוט אותי בכל רגע נתון על אותו פשע איום שעשיתי! שילמתי מספיק כשאיבדתי אותך, מה עוד את רוצה ממני? אה? תגידי לי מה, לעזאזל, את עוד רוצה ממני?"
"שתיקח את הכאב הזה ממני!" היא פורצת בבכי והפעם זה כמו סכין חדה בבטני.
"קייס," אני מושיט את ידי אליה, אך היא נרתעת.
"את לא רצית אותי, קייס..." אני לא מזהה את קולי שלי.
"תפסיק... פשוט תפסיק... אני לא רוצה לשמוע את זה." היא מניחה את ידיה על אוזניה, מפנה לי את גבה ובורחת אל חדר השינה, משאירה אותי חסר אונים.
גם אני הייתי מת לברוח מכאן, אבל איך אני יכול ללכת ולהשאיר אותה להתמודד לבדה עם כאב שנגרם בגללי? אני יכול להצדיק את מעשיי ולהזכיר לעצמי את כל הסיבות שהביאו אותי לעשות את מה שעשיתי, אבל שום דבר לא ייקח ממנה את הכאב הזה. אני יודע שאם המצב היה הפוך, זה היה הורג אותי, ואני לא חושב שאי פעם הייתי מצליח להתאושש מזה. אז איך, לעזאזל, אני מצפה שהיא תתאושש? איך אני יכול לבקש ממנה לסלוח לי על שריסקתי לה את הלב?
אני חייב לתקן את זה.
הרומן "אהבה בבידוד" יעלה בלעדית במאקו, בכל יום פרק אחד. אין לך סבלנות ואת רוצה לקרוא הכל עכשיו? את יכולה לרכוש את הספר המלא ב-5 שקלים