אין לך סבלנות ואת רוצה לקרוא הכל עכשיו? את יכולה לרכוש את הספר המלא ב-5 שקלים
פרק 7: אית'ן
"מה שלום אימא שלך בימים אלה?" אני יוצא מהמקלחת וניגש אל המקרר.
"היא בסדר, אבא שלי הוא זה שאני חוששת לשלומו."
"הכול בסדר איתו?" אני מכווץ את מצחי בדאגה, מקווה שהוא בקו הבריאות.
"כן," קייסי מחייכת, הפנים שלה מוארות, "אני חוששת למצבו הנפשי, אימא שלי משגעת אותו!"
"טוב, נראה שזה עובר בגנים," אני מקניט אותה וחוטף את מגבת המטבח בפרצוף.
"סופי ישנה?" אני מתעניין ולוגם מעט מהבירה הקרה. עיניה של קייסי ננעלות על הגרוגרת שלי ואם לא הייתי מרגיש את השינוי שחל בה בימים האחרונים, הייתי בטוח שהיא מייחלת לכך שאיחנק. "קייס?"
"כן," היא מנערת את ראשה, "היא נרדמה."
"טוב." אני מביט בה, מקלפת את תווית הבקבוק שהנחתי לפניה, והדופק שלי מתגבר. אני כל־כך מתגעגע אליה. היא כל־כך יפה שזה כואב. הייתי נותן הכול כדי לחבק אותה עכשיו, להצמיד אותה אליי ולהתנחם מעט, להשביע את הרעב הזה אליה. המרחק הזה ממנה, שנכפה עליי, נמשך כבר יותר מדי זמן ואני לא עומד בזה יותר.
אני מטיח את בקבוק הבירה בשולחן והיא כמעט מנתרת ממקומה כשאני צועד לקראתה בצעדים נחושים, עיניה נפערות כמו אייל שנלכד בפנסי מכונית.
"אית'ן?" האזהרה בקולה ברורה וצלולה, אבל לא אכפת לי. "אית'ן, מה אתה עושה?"
אני מגיע אליה, אוחז בכיסא הבר שעליו היא יושבת ומסובב אותה אליי בתנועה אחת.
"אני צריך אותך, קייס. אני צריך שתסלחי לי." אני אוחז בצידי ראשה ומביט בה, אך האימה שאני רואה בעיניה מלחיצה אותי. לא, קייסי. אני רוצה לראות בעיניים שלך אהבה, לא פחד. בבקשה אל תסתכלי עליי ככה, את שוברת אותי.
"אית'ן, אל... אני לא יכולה..." היא הודפת אותי, מנסה להרחיק אותי ממנה, אך אני מרתק אותה למקומה.
"קייסי, תני לי להרגיש אותך. אני צריך להרגיש אותך, לדעת שאת סולחת לי..."
"אית'ן, בבקשה..." עיניה מתמלאות דמעות ואני יכול לראות את החרדה משתלטת עליה. "אני לא יכולה לסלוח, אני..."
"לעזאזל, קייסי. את לא היית!"
"לא!" היא הודפת אותי ומתרחקת, עיניה רדופות, עצובות ומבולבלות.
"תני לי להוציא את זה..." אני לוחש, "בבקשה, אני צריך שתתני לי להוציא את זה."
"אית'ן... אני מתחננת. אני לא רוצה לשמוע, אני לא אעמוד בזה."
"אני מצטער, אבל אני לא יכול להמשיך להרגיש כך. את מכירה אותי כל החיים, את יודעת שלא הייתי עושה את זה אם..."
"די. בבקשה, די."
"לא אפשרת לי להתקרב אלייך במשך שלושה חודשים. לא דיברת איתי. לא ראית אותי..."
"אז עכשיו אני אשמה, אית'ן? אני אשמה שלא הצלחת להתאפק שלושה חודשים?" הזעם בוער בעיניה ואני לא מצליח לשלוט בעצמי עוד.
"זה מה שאת חושבת, הא?! את חושבת שזאת הייתה הבעיה? שבגלל שלא שכבת איתי אז לא יכולתי להתאפק והלכתי?!"
"זה בדיוק מה שאני חושבת!"
"מהיום שסופי נולדה לא ראית אותי. הפכתי שקוף, לא קיים. התנהגת כאילו הייתי מיותר, והעובדה שלא רצית אותי במיטה שלך הייתה רק ווידוא הריגה. הייתי בודד. את מבינה מה זה לישון כל לילה ליד גופה?" היא פוערת את עיניה וכל גופה רועד.
"אין לך מושג מה זה להיות לבד. היית כולך מרוכזת בסופי, לא היית זקוקה לאף אחד, ואני, שתמיד הייתי רק איתך, נותרתי לבד. את היית כל העולם שלי וביום אחד נעלמת לי," הדמעות כבר זורמות ללא שליטה מעיניה והיא מחבקת את עצמה כמו מגינה על ליבה מפני המילים שלי. "את היית הכול ועזבת אותי לבד. שלושה חודשים. היו ימים שישנתי ברכב כי העדפתי להיות לבד מאשר להיות איתך ולהרגיש לבד. ומה שעצוב הוא שלא הייתי חסר לך, כי אפילו לא טרחת לשאול איפה אני."
"סופי הייתה ממש קטנה... היא הייתה זקוקה לי."
"אני הייתי זקוק לך וזה לא עניין אותך. ברגע שילדת את הילדה שכל־כך רצית, מחקת אותי!"
הרומן "אהבה בבידוד" יעלה בלעדית במאקו, בכל יום פרק אחד. אין לך סבלנות ואת רוצה לקרוא הכל עכשיו? את יכולה לרכוש את הספר המלא ב-5 שקלים