אין לך סבלנות ואת רוצה לקרוא הכל עכשיו? את יכולה לרכוש את הספר המלא ב-5 שקלים
פרק 8: קייסי
אני מקשיבה למילים שיוצאות מפיו ולא מאמינה למה שאני שומעת. אני יודעת שהייתי עסוקה עם סופי, אבל...
"את נטשת אותי, קייס."
"אני לא... אני..." לרגע נראה שאני לא יודעת מה לומר, אבל המילים חוזרות אליי במהרה, "זה לא משנה. היית צריך לדבר איתי ולא לרוץ למיטה עם הבחורה הראשונה שחייכה אליך."
"ניסיתי, לעזאזל. ניסיתי לדבר איתך. עשיתי הכול כדי למשוך אפילו מעט תשומת לב, אבל את היית כמו גוש קרח. לא ראית אף אחד, היית סגורה בעולם הקטן שיצרת עם סופי, עולם שבו אני הייתי מיותר."
"זה לא נכון. אתה בגדת בי. שכבת עם מישהי אחרת."
"את צודקת, בגדתי בך, ואני כל־כך מצטער. אני לא מצדיק את מה שעשיתי, אני רק מספר לך מה הביא אותי לזה. הייתי זקוק לך ואת לא היית. לא רצית אותי ואני רק רציתי... הייתי צריך שירצו אותי..."
אני מביטה בו בדממה, עיניו מלאות דמעות כמו שמעולם לא ראיתי בהן קודם, לסתו חשוקה והוא מתקשה לבלוע את המחנק שבגרונו.
"ומה יקרה בפעם הבאה?" אני הודפת אותו, מרגישה את הכעס מתלהט בדמי, "מה יקרה בפעם הבאה, אה? בלידה הבאה? או סתם, אם ארגיש צורך להתרחק? תרוץ שוב לאישה אחרת? איך אוכל לסמוך עליך שוב? אתה ריסקת אותי, אית'ן! לא התייחסתי אליך קצת וכבר מיהרת להרוס אותי. להרוס אותנו."
"לא! זה לא היה ככה. לא התכוונתי שזה יקרה, קייס, אני נשבע לך. הייתי במצב גרוע. הייתי זקוק לך כל־כך ואת לא רצית אותי והיא... היא..." אית'ן מתהלך בעצבנות, מעביר אצבעות בשערו ומושך בו בתסכול.
"אני לא רוצה לשמוע את זה." אני מניחה את כפות ידיי על אוזניי ומנידה בראשי, לא יכולה לשמוע אותו אומר את זה. חלפה כמעט חצי שנה מאז התוודה בפניי על אותו לילה, וזה עדיין מכאיב כאילו חלפו כמה שעות בלבד.
"תני לי להתקרב אליך," קולו רועד ואני יכולה לשמוע בו את התחינה ואת הערגה. הוא פוסע צעד אחד לקראתי וכמו מתוך אינסטינקט, אני צועדת לאחור.
"אני לא יכולה. זה כבר לא משנה. שום דבר לא משנה. זה נעשה. אני מצטערת, אבל אני לא יכולה..." אני מפנה לו את גבי ונמלטת אל חדר השינה.
"קייסי," הוא ממהר אחריי, "אני אלך מכאן, אני מבטיח... רק תני לי להוציא את זה. תני לי לספר לך מה קרה ואז, אם תבקשי, אני אלך מכאן ולא תראי אותי יותר, רק בבקשה, תני לי להוציא את זה."
אני מהנהנת פעם אחת ומתיישבת על קצה המיטה, הרעד מתחיל לטפס במעלה גבי כשהוא מתחיל לדבר, ולרגע אני מצטערת שאני לא יכולה להיעלם.
"באותו ערב נשארתי עד מאוחר בעבודה כדי לא להיתקל בך כשאני חוזר. ההתעלמות שלך הייתה כמו סכין בלב והעדפתי לחזור בשעות שבהן את ישנה." הוא מתיישב לצידי ואני מהדקת את ידיי סביבי.
"הבת של רוב הגיעה למסור לו מסמכים. היא הבחינה בי, יושב במשרד, ושאלה למה עדיין לא הלכתי. ואז היא הציעה לי כוסית כדי להרגיע את עצביי לאחר יום עבודה מפרך."
"אית'ן – " אני רוצה לומר לו שלא יעז להאשים את האלכוהול, אבל הוא מרים את ידו וקוטע אותי, במבטו תחינה שאאפשר לו להמשיך.
"אחרי שהיא מילאה את הכוס שלי שלוש פעמים, נעמדתי ואספתי את הדברים שלי. התכוונתי לצאת, אבל היא צחקה שאני בקושי הולך ישר והציעה להסיע אותי הביתה. ביציאה מהמשרד מעדתי קלות והיא מיהרה לתמוך בי ואז... היא הביטה בי כמו... כמו שאת הבטת בי פעם... לפני סופי."
אני נעמדת ומתחילה להתהלך בחדר. למה אני מאפשרת לו לספר לי את זה? למה הוא מתעקש להכאיב לי שוב?
"היא נישקה אותי," הוא אומר והמילים הן כמו אגרוף בבטני. "היא נישקה אותי ואמרה שהיא רוצה אותי, שכבר שנים היא ממתינה להזדמנות להיות איתי לבד ושהיא מאוהבת בי הרבה מאוד זמן. אבל אני לא רציתי אף אחת. מעולם לא רציתי אף אחת חוץ ממך, אז הדפתי אותה ונסעתי הביתה, אלייך."
אני עוצרת במרכז החדר, נועצת בו עיניים מלאות דמעות, מנחשת מה אני עומדת לשמוע.
"כשהגעתי הביתה, ישנת במיטה שלנו וסופי בזרועותייך. התגעגעתי אלייך כל־כך ורציתי אותך כמו שלא רציתי דבר בחיי, אז הרמתי את סופי והחזרתי אותה אל חדרה. כשפקחת את עינייך והיא לא הייתה לידך, זינקת מהמיטה. ניסיתי להרגיע אותך ולומר לך שהיא בסדר, ליטפתי אותך ואת העפת לי את היד כאילו הייתי זבוב טורדני." הדמעות נושרות מעיניי ושוטפות את לחיי. אני זוכרת כמעט כל שנייה מהלילה ההוא. הוא ניסה להתקרב אליי, אבל הדפתי אותו שוב ושוב.
"ניסיתי לחבק אותך. רק רציתי לחבק אותך ואת... " סטרתי לו. הוא ניסה להצמיד אותי אליו וסטרתי לו כל־כך חזק, שאני עדיין יכולה לראות את אותה הבעה פגועה על פניו. עיניו המיוסרות התמלאו דמעות והכאב שהופיע בהן היה כל כך מוחשי, אבל אני לא מצליחה לזכור מה היה לאחר מכן. למה אני לא מצליחה לזכור דבר, מלבד הכאב שהופיע בעיניו?
"באותו רגע לקחתי את המפתחות והלכתי." למה, לעזאזל, אני לא זוכרת את זה? "נסעתי בחזרה למשרד, התיישבתי על הכיסא שלי ורוקנתי את כל מה שנשאר בבקבוק. כשהרמתי את הראש וראיתי אותה עומדת בכניסה לא חשבתי על שום דבר אחר רק... רק רציתי להרגיש שוב כמו מישהו שיש לו ערך. רציתי להרגיש רצוי. נאהב. רציתי להרגיש והיא... היא הייתה שם אז..." הוא מניח את מרפקיו על ברכיו וקובר את פניו בין ידיו. "לא רציתי אותה. פאק, קייס, רציתי אותך. רציתי..." אני מביטה בו כשהוא פורץ בבכי. אני לא מצליחה לזוז, רגליי כמו קפאו תחתיי. אני רוצה לנחם אותו, אבל הלב הפצוע שלי מאותת לי שלא להתקרב, שהוא הביא זאת על עצמו, אך משהו מסתחרר בתוכי, מנקר בי לשאת בחלק מהאשמה, לשאת בחלק מהאחריות למה שקרה ולקחת מעט מהכאב שלו, אך אני לא יודעת איך לעשות זאת כשהלב שלי מלא עד אפס מקום בכאב שלי.
"אני מצטער, קייסי, על הכול." הוא נעמד, מנגב את עיניו ושם פעמיו אל היציאה מהחדר, "אני באמת אוהב אותך," הוא אומר בלי להסתובב ויוצא, משאיר אותי לבד עם הפיסות הקטנות שנשרו מליבו.
הרומן "אהבה בבידוד" יעלה בלעדית במאקו, בכל יום פרק אחד. אין לך סבלנות ואת רוצה לקרוא הכל עכשיו? את יכולה לרכוש את הספר המלא ב-5 שקלים