אין לך סבלנות ואת רוצה לקרוא הכל עכשיו? את יכולה לרכוש את הספר המלא ב-5 שקלים
פרק 2: אית'ן
זה היום הראשון של הסגר ואני יושב בסלון ובוהה במסך המרצד מולי, לא מצליח להתרכז בשום דבר.
"מעולה, אתה עדיין כאן!" קייסי יוצאת אל הסלון וסופי בזרועותיה.
"אז איפה חשבת שאהיה?"
"אולי קיוויתי שאני חולמת ושלא באמת תהיה כאן כשאתעורר."
"תמשיכי לחלום," אני מפטיר והיא שולחת אליי חיוך מזויף, מניחה את הקטנה בכיסא האוכל שלה ומהדקת את הסוגרים של מגש הפלסטיק.
"בוקר טוב, סופי, איך ישנת?" אני רוכן ומדביק נשיקה למצחה, "וואו, אני חושב שיש לה חום!" נדרשות לקייסי שתי שניות בדיוק לזנק לעברנו ולהניח את היד על מצחה של סופי. המבט הזועם בעיניה כשאני פורץ בצחוק מתגלגל שווה יותר ממסך השישים ושניים אינץ' שקניתי שלשום. ותאמינו לי, זה חתיכת מסך.
"אידיוט!" היא משליכה עליי את מגבת המטבח שבידה. מאז ומעולם נהניתי להקניט אותה על החרדות המטופשות שלה. הייתם צריכים לראות אותה כשהמוצץ של הקטנה היה נופל לרצפה; תוך שלוש שניות המטבח היה הופך למעבדת סטריליזציה. מיותר לומר שבפעמים שהיא לא ראתה, הייתי פשוט מנגב את המוצץ בחולצה שלי ומחזיר אותו לפה של סופי. נו, טוב, תפסתם אותי, הייתי גם מדלג על שלב החולצה.
"אז מה אנחנו הולכים לעשות היום?" אני צונח על הכיסא ומרים את ספל הקפה.
"אנחנו לא הולכים לעשות שום דבר," היא זורקת לעברי מבט מתריס בזמן שהיא מאכילה את סופי. "אני מתכוונת לעשות את כל מה שאני עושה בדרך כלל, ואתה תעשה את מה שאתה עושה בדרך כלל."
"אני מצטער, אבל לא כולנו יושבים כל היום מול טלנובלות טורקיות, לחלקנו יש עבודה אמיתית, גם אם החליטו עכשיו שאני לא עובד חיוני."
קייסי חושקת את לסתה ואני כמעט בטוח שאם סופי לא הייתה אוהבת את מנת הפירות שלה, הצלחת הייתה מתעופפת לכיווני. זה לא משנה מה היא תאמר, היא לא תצליח לשכנע אותי שהעבודה שלה היא עבודה אמיתית. לשבת על התחת ולקרוא ספרים כל היום זו לא עבודה, זה תחביב, ובמיוחד כשהיא אפילו לא צריכה לצאת מהבית כדי לעשות את זה.
קייסי מסיימת להאכיל את סופי, רוחצת את פניה ומניחה אותה בלול שלה וכל זאת בזמן שהיא יורה לעברי מבטים עוינים.
"תגידי, את יושבת לפעמים?!" אני מרים את הראש מהנייד שלי כשהיא נכנסת לסלון עם סלסילת כביסה נוספת וממהרת לשפוך את תכולתה על הספה. מרגע שהתעוררה, הבחורה כמו השפן של אנרג'ייזר; בשלוש השעות האחרונות היא הספיקה לרחוץ כלים, לשטוף את הרצפות, כמובן עם איומים על חיי שלא אעז לקום מהספה, לסדר את מגירת הבגדים של סופי, לקפל שתי סלסילות כביסה, שמשום מה רק מתרבה, להחליף מצעים במיטות ולהכין את ארוחת הצהריים, שכבר הכניסה לתנור וכעת הריח שלה ממלא את הבית. אה, כן, ובל נשכח את עוגיות שיבולת השועל ושבבי השוקולד שהחליטה להכין רק כי "התחשק לה".
אני, שבקושי זזתי מהספה כל היום, קיבלתי סחרחורת והתעייפתי רק מלצפות בה מתרוצצת כך. ומה שמדהים הוא שבתוך כל הכאוס הזה, היא לא שכחה להחליף לסופי חיתול לפחות פעמיים ובגדים פעם אחת, כי הגברת הקטנה החליטה להראות לכולנו מה היא אכלה לארוחת הבוקר ותאמינו או לא, 'הסופה קייסי' הספיקה גם להתפנות לכמה דקות של השתוללות על שטיח הפעילות עם סופי.
"למה אתה מסתכל עליי ככה?" היא מצמצמת את עיניה בחשדנות.
"את אישה מוזרה."
"למה? כי אין לי שפתיים מבוטוקס וחזה מנותח בהגזמה, כמו לכל מי שהייתה טיפשה מספיק כדי לצאת איתך?"
אאוץ'! אם היא רק הייתה יודעת... איך היא מעזה להגיד לי דברים כאלה? היא יודעת שמעולם לא הסתכלתי על אחרת. טוב, חוץ מהפעם היחידה ההיא, ששילמתי עליה ביוקר. זו הייתה הטעות הגדולה והמטופשת ביותר שעשיתי בחיי.
"את אישה מוזרה כי את לא מסוגלת להפסיק לזוז."
"לא, אדוני הלא חיוני," היא מגייסת את יכולת ההתנשאות המוכרת שלה, "אני לא אישה מוזרה. אני אישה נורמלית ולא דוגמנית פוסטרים, שמפחדת לזוז כדי שחלילה לא תשבור ציפורן."
אני מניד בראשי כלא מאמין. היא אישה מוזרה ואף אחד לא ישכנע אותי אחרת. לא נורא, היא תתעייף מתישהו.
אני מרים את עצמי בקושי מהספה כשקייסי מכריזה שארוחת הצהריים כבר על השולחן. אני מתיישב מולה, נועץ את המזלג בעוף בצ'ילי, תוחב אותו לתוך פי ומתענג על הטעם הנפלא. וואו, שכחתי כמה טוב האישה הזאת מבשלת.
אני זורק מבט מעבר לשולחן, אל קייסי, "מה דעתך שנראה יחד סרט הערב?" אני מציע והמזלג עוצר בחצי הדרך אל פיה.
"יש לי עבודה," היא לוחשת.
גיחוך קטן נפלט מפי, "גם כן עבודה."
"לפחות אני עדיין חיונית," היא ממלמלת ונועצת את המזלג בתפוח האדמה שבצלחת שלה כאילו היה בובת וודו.
"זה בסדר, אני מבין, את חוששת..." אני מקניט אותה ועושה פרצופים לסופי, שמנסה לתפוס לי את האף באצבעות דביקות. היא יודעת טוב מאוד שמעולם לא הצלחנו לסיים סרט מתחילתו ועד סופו, תמיד אחד מאיתנו היה מאבד עניין ומסיח את דעתו של האחר ובכל פעם זה נגמר ב'סרט' אחר לגמרי.
מיותר לומר שהכתוביות הגיעו מהר מדי ואם להיות כן לרגע, אני מעדיף את הסרט הפרטי שלנו על כל שובר קופות באשר הוא. לפחות זה מה שפעם העדפתי, לפני כל הבלגן. על פי ההבעה הפגועה והכועסת שעל פניה, אני יודע שהיא הבינה בדיוק למה התכוונתי וברור לי שהיא תעדיף להשליך את עצמה לתוך לוע הר געש מאשר לשבת בצמוד אליי על הספה. בואו נאמר שהיא הבהירה לי היטב כמה היא מתחלחלת אפילו מהאפשרות שאגע בה שוב.
היא לא משיבה לי ואנחנו מסיימים את הארוחה בשתיקה רועמת. מעולה, סתם העכרתי את האווירה, אני והפה הגדול שלי.
הרומן "אהבה בבידוד" יעלה בלעדית במאקו, בכל יום פרק אחד. אין לך סבלנות ואת רוצה לקרוא הכל עכשיו? את יכולה לרכוש את הספר המלא ב-5 שקלים