השבוע צפיתי בסרט טבע על הפנדה האדום. אם אתם לא חובבי הנשיונל ג'יאוגרפיק, אספר לכם שדב הפנדה האדום נמצא בסכנת הכחדה, ולא רק הוא, מסתבר שגם אנחנו בדרך לשם. טוב, אולי עוד לא ממש בדרך לשם, אבל חלקים באישיותנו ההומספיאנסית מתפוגגים והולכים להם, למשל היכולת האנושית לתקשר עם אנשים פנים מול פנים. זה עלול להעמיד את כולנו בסכנת הכחדה יום אחד.
כרגע זה נראה אולי לא סביר בעליל, אבל אנחנו, כפועל יוצא של העידן הדיגיטלי, הופכים תלויים יותר ויותר באפליקציות כדי לתקשר האחד עם השני ומסתמן שאנחנו עוד לא מבינים את ההשלכות של זה. חשבו על זה: מתי לאחרונה הלכתן ברחוב וראיתם עיניים ולא קרקפת? מתי שאלתן מישהו מה נשמע ולא בווטסאפ? ומתי התחלתן עם מישהי בלייב, ולא דרך אפליקציה או רשת חברתית כלשהי? אנחנו בכלל עוד מסוגלים להתחיל האחד עם השניה בחיים האמיתיים? אולי מעתה והלאה כל האינטראקציות יתרחשו רק דרך מסך, אבל עד שזה יקרה, לשמחתי יש מסיבות, וביום העצמאות האחרון הוזמנתי למסיבת גג. נכנסתי למסיבה והסתנוורתי מכמות הבחורים הנאים. מזמן לא הייתי במקום עם נוכחות כזו גבוהה של חתיכות. ג'ין וטוניק ביד, מוזיקה מעולה ברקע, זיקוקים שלא משנה כמה מהם אראה בחיי אני עדיין אתלהב כמו בת שש, ואני – שלא מצליחה להרים מבט מהרצפה.
פתאום קלטתי שאני אמנם מדברת לא מעט על החסרונות של רווקות בעידן הדיגיטלי, אבל מתפדחת רק מהמחשבה שאחייך למישהו לא פנוי או אתחיל לדבר עם מישהו שאני ממש לא מוצאת חן בעיניו בלי שיש לו אופציה להחליק את הפרצוף שלי שמאלה. פתאום הבנתי כמה פאסון האפליקציות מאפשרות לי וחטפתי סוג של שיתוק, השתבללתי בצד עם החברים שלי ולא העזתי להתחיל עם מישהו, או לשדר פניות כדי שמישהו יתחיל איתי.
בתום רבע שעה של בהייה בכל המקומות שאינם עיניים של בני אדם, ניגש אלי חבר שנמצא בזוגיות כבר שנים ארוכות ושאל למה אני מתבצרת בפינה כשיש מסביבי כל כך הרבה רווקים. בפרץ של כנות הסברתי לו שדחייה בעולם האמיתי היא מבאסת, שאנשים כבר לא מתחילים פייס טו פייס ושאם אמצא חן בעיני מישהו - הוא בטח יחפש אותי בטינדר הרבה לפני שיבוא לדבר איתי. "כשאני הייתי רווק היו מתחילים פנים אל פנים" הוא אמר לי, "אז אולי יש לי כמה טיפים שדווקא יכולים לעזור. את רושמת?". אז הנה, אני רושמת ומפיצה גם לכן.
1. עזבי את הטלפון בצד
הטלפון הוא כבר המשכה הטבעי של היד שלנו, אבל אפשר לנסות להשאיר אותו בצד לזמן מה בלי להיכנס כל שלוש שניות לפייסבוק, אינסטגרם, ווטסאפ - ואשכרה לייצר קשר עין עם אנשים מסביבנו.
2. הפחדנות יכולה לסייע
ידעתן שאנחנו מפרישים ריח גוף כשאנחנו מזיעות ומזיעים? ידעתן שאנחנו אולי לא פנדה אדום אבל גם אנחנו נמשכות ונמשכים לריח גוף? ידעתן שהתרגשות גורמת להזעה מוגברת? אז יאללה, תתפחדו קצת, תרחרחו קצת, יש מצב שייצא מזה משהו חיובי.
3. אם מישהו מעניין אותך, פשוט תשאלי חבר/ה אם הוא פנוי
בגלל שרוב ההיכרויות מתנהלות היום במרחב הדיגיטלי, אנחנו כבר לא מרבים לשתף חברים, כי אפשר למצוא את רוב האינפורמציה לבד. אבל מחוץ למסך הכי פשוט זה לשאול את החבר הטוב אם הוא מכיר מישהי שמכירה את המישהו עם החולצה הלבנה שעומד מולי כבר חצי שעה. כן, זה עם הטבע נאות.
4. ת-ה-נ-י
אתם בכלל זוכרים איזה כיף זה להכיר בספונטניות, מבלי להתכוון, בלי לתכנן מראש? בלי להיכנס לאפליקציה, רק ליהנות עם החבר'ה ושמבטים מצטלבים בספונטניות? דברים טובים קורים כשנהנים, צריך רק לאפשר להם לקרות.
5. היכרות במציאות חוסכת דייט גרוע
לא מעט פעמים אנחנו מגיעים לדייט, ועל אף שהתמונות שראינו מצאו חן בעינינו, והאדם שהגיע אפילו נראה כמו בתמונות, משהו לא מסתדר לנו. שפת הגוף שלנו מספרת בשניות ספורות כל כך הרבה דברים שתמונות ושיחה וירטואלית לא יגלו. שום אפליקציה לא יכולה להחליף את התחושה שמעביר בך אדם בחיים האמיתיים: ההליכה שלו, תנועות הידיים, המבט, וככה חוסכים דייטים מיותרים.
6. את הכי יפה כשנח לך
אחד המשפטים השגורים בענייני הכרויות הוא "צאי מאזור הנוחות שלך", אבל אולי דווקא מתוך איזור הנוחות שלך אפשר להכיר את האדם שבאמת מתאים לנו? אם אתם אנשים של מפגשים חברתיים, של מסיבות, של לשבת בדירה עם החבר'ה – אז כנראה שאלה המקומות להכיר את האנשים הנכונים לכם.
איזה מזל שהמסיבה הזו הזכירה לי שבא לי לתת לעצמי הזדמנות להכיר פנים אל מול פנים, כמו פעם, גם אם זה אומר לאזור אומץ או לחסל חצי בקבוק ג'ין. אולי אנחנו צריכים ללמוד לתקשר מחדש, לחייך אחד אל השנייה ברחוב או בסופר, אולי אנחנו עומדים בפני עידן דייטינג חדש? עידן הפוסט-טינדר? אני בעד. בכל זאת - סכנת ההיכחדות מרחפת מעלינו.