המקום: אינטרנט. הנפשות הפועלות: גברים ונשים שמנסים להכיר
כבר לא מעט זמן שהיכרויות אונליין הפכו לזירה חייתית וחסרת עכבות. מן מערב פרוע של החלקות אצבע וסלקציות של ימינה ושמאלה. לפעמים נדמה לי שאם ד"ר מנגלה (יימח שמו וזיכרו כמובן) עדיין היה בחיים, הוא בטח היה דורש תמלוגים על זה.
אז אם כבר באצבעות עסקינן, יש כאן כמה שצריך להפנות בהאשמה. אבל את מי צריך להאשים? האם אלה הגברים? הנשים? הטכנולוגיה? דור ה-Y? ההתחממות הגלובלית? אולי כולם גם יחד? ואולי אף אחד. ערימות של מילים כבר נשפכו הרי על "אשליית השפע" והעובדה שמאחורי המסכים אנחנו הופכים לקרים ונטולי רגשות בקלות הרבה יותר גדולה. וזה מתסכל נורא.
זאת שמאמינה באהבה מקליק ראשון - על העכבר
אז ככה, אני בת 32. רווקה. הקריירה שלי מעסיקה אותי 5 ימים בשבוע 9 שעות ביום בממוצע. אז איזה עוד אופציות להכיר גברים מלבד אונליין דייטינג כבר יש לי, כשכל מה שאני רוצה בסוף יום ארוך בעבודה, זה את היכולת להצליח לקום מהספה כדי לקחת משהו לשתות? ואני? אני בחורה מאמינה - אני עדיין מאמינה שזה יצליח לי יום אחד, למרות שהסטטיסטיקות של ניסיונותיי הכושלים לא ממש בעדי.
זה כמעט מצחיק לראות מהצד איך כל פעם מחדש אני מנסה לשכנע את עצמי שעוד רגע זה עומד לקרות. "אין, הבחור הזה ואני עוד נספר לילדים שלנו על ההודעות ששלחנו באוקייקיופיד, והם בכלל לא יבינו מה זה 'שלחנו הודעות', כי בטח עד אז כבר יהיו אתרי היכרויות סופר משוכללים טכנולוגית, שאנשים ישלחו הולוגרמות של עצמם אחד לשני". הנחה שכנראה מעידה על כך שאני מתכננת לעשות ילדים פחות או יותר בעוד מאה שנים מעכשיו, אבל זה לא ממש העניין.
ואם כבר הזכרנו את הרחם שלי – יהיה זה הוגן להגיד שאני יכולה לספר את הסיפור הזה אך ורק מהצד הנשי. וגם לא אתיימר להיות קולן של ההמון, כי זו החוויה שלי. אבל אני עדיין רוצה להשתעשע על חשבוני על איך שאני כל פעם מחדש נותנת אמון.
בדרך כלל זה מתחיל עם ניסיון שלי להצחיק כדי לפתח שיחה. שבתשעים אחוז מהמקרים מגיעה מהר מאוד לחלק הזה שהם מתוודים שהם לא כאן בשביל קשר רציני. כן, גם אלה שכתבו בפרופיל שלהם שהם מחפשים את החברה הכי טובה שלהם. איפשהו בדרך הם הולכים לאיבוד בקניון הגדול של הבחורות, ממש כמו ילד קטן שנעלם לאמא שלו באמצע הופעה של 'יובל המבולבל' בקניון איילון. ככה החברה הכי טובה הופכת לידידה ללילה – והייתי לארג'ית אתכם.
אני לא שופטת. שכל אחד יחפש את מה שמתאים לו ונכון לו בנקודת זמן בה הוא נמצא בחייו. בין אם זו זוגיות או סתם סטוץ. בסך הכל גם סקס עוד לא הרג אף אחד/ת (אם מתעלמים לרגע מאיידס ומקרי אונס מזעזעים שהסתיימו ברצח). בתכלס - כל עוד אף אחד לא מוליך אף אחד אחר שולל – הכל חוקי. אבל בחייאת, תפסיקו להיות חיות.
זה שרוצה תמונה מעכשיו – זאת בקשה כזאת גדולה?
את החמוד התורן שלכבודו התכנסו כאן, הכרתי באחת האפליקציות. התפתחה שיחה נחמדה והוא הציע שנעבור לוואטסאפ כדי שיהיה יותר נוח. דיברנו שלוש שעות בהודעות קוליות כמו שני סתומים במקום כבר להתקשר, אבל השעה הייתה מאוחרת והיה דווקא משהו נחמד בלשמוע את הצד השני ולחשוב שנייה לפני שאני מגיבה.
האמת, הוא הצחיק אותי. הייתה כימיה וכרגיל הנחתי לעצמי לחשוב בנאיביות שהנה, אולי הפעם משהו יקרה. אבל אחרי שעה וחצי של שיחה, משהו בדברים שהוא אמר עורר בי חשד ונאלצתי להוציא מארגז השאלות הפולניות שלי את "השאלה".
"הנה זה הגיע" הוא הקליט לי בטון מתמרמר. ואני עניתי שבכלל מגיע לי קרדיט שהתאפקתי ככה שעה וחצי עם הניסיון לברר אם הוא מחפש משהו רציני. הוא היה ישיר ואמר שלא ואני שלחתי מבט זועף אל השעון הביולוגי שלי. התבאסתי גם על עוד שעתיים שחלפו ולא יחזרו והקלטתי בצער – "סורי. זה לא מה שאני מחפשת. לא מתאים לי." אבל הדביל הזה כל כך הצחיק אותי שהמשכנו לקשקש עוד קצת, כששנינו יודעים ששום דבר לא יקרה כאן. או שאולי לו דווקא לקח זמן להפנים ששום דבר לא עומד לקרות מלבד פינג פונג של הודעות קוליות.
ואז בלי שום הודעה מוקדמת, לא קולית ולא כתובה, הוא שיגר 36 שניות של הקלטה, שגם אם היה בהן קורטוב ציניות והומור שאיפיין את השיחה שהייתה בינינו, השאירה אותי פעורת פה. אתם יודעים איך זה, בכל צחוק יש קצת אמת והאמת הזאת הייתה עירומה, מתחת לשמיכה וחיכתה לתמורה כלשהי.
בגדול הוא ביקש תמונה מעכשיו, אני כמובן סירבתי. אבל אז הגיעה עוד הודעה ששברה לי סופית את האילוז' שהוא הבין שאני ממש חמודה ומצחיקה וששווה להכיר אותי לא רק ללילה סוער אחד. הודעה שהפכה לאקורד הסיום הצורם של שיחה שבאמת הייתה נחמדה עבורי.
ומה שיצא משניהם – ראפ בועט
ידעתי מיד שאני לא הולכת לתת להקלטה הזאת לשקוע אל תוך "בית הקברות לשיחות וואטסאפ שלא התפתחו לשום דבר" שקיים בטלפון שלי. אז יצא מזה שיר ראפ בועט. ולפני שהאמינות שלי תישלח לכיתת יורים בשדה הטוקבקים הבועט - לא נגעתי. זה בדיוק מה שהוא אמר. המניפולציה היחידה כאן היא שעיוותתי את קולו כי אין לי עניין בשיימינג. יש לי עניין רק בלצחוק על המצב העגום. נראה לי שזה עדיף על פני כל תגובה אחרת.
וככה זה בעולם האונליין דייטינג. שום דבר כבר לא מצליח להפתיע אותי בו. אתם יודעים מה יפתיע אותי ממש? אבל ממש ממש ממש? אם בסוף זה יצליח לי.
עד אז אני מתכוונת לצחוק כל הדרך אל הפרופיל הבא.