במסגרת החיפושים אחר זוגיות, בין דייט כושל אחד לאחר, אחת המשימות הקשות ביותר שרווקה מצויה צריכה להתמודד איתן היא: הדיפת קלישאות מהסביבה. הן הרי עפות עלינו מכל עבר ובתדירות גבוהה שמצריכה מאיתנו לפתח סיבולת ומהירות כדי לעמוד בקצב שלהן.
אז כן, כשאת רווקה וכל חטאך הוא הניסיון הנואש שלך למצוא פרטנר, העולם נוטה להרעיף עלייך מחמאות - אבל בעיקר קלישאות. הנוראיות ביותר שייכות לתחום הניחומים, אחרי דייט עם המטורף התורן מהאפליקציה שכנראה "לא מספיק טוב בשבילי ומזל שגיליתי את זה עכשיו".
אחרי שעולבים בי, עוברים למחמאות מוגזמות עד לכדי פראות: "את פשוט טובה מדי בשביל גברים בכלל", יופי. ואיך פיסת האינפורמציה הזו עוזרת לי כאישה סטרייטית? בכל מקרה, כל המחמאות ועלבונות מתגמדים אל מול האימ-אימא של הקלישאות: "כשלא תחפשי - זה יבוא".
ואל תבינו לא נכון, הלוואי וזה היה ככה. אבל פשוט מרגיש לי לא הגיוני שרביצה חסרת תזוזה על הספה המפנקת שלי בסוף יום עבודה, תביא את האביר על הסוס אל מפתן הדלת שלי, אלא אם הוא יהיה שליח טייק אוואי רנדומלי. אליהם אני דווקה תמיד שמחה לקום - אבל זה רק בגלל שהאוכל שלי הגיע.
אבל בגלל שגם השיטות שלי לא עבדו עד עכשיו, החלטתי שלא יזיק להקשיב לארסנל היועצים טובי הלב שלי ולזרום עם הגישה שלהם אז יצאתי, החלטתי שאני עושה לעצמי זמן איכות איתי ויוצאת לחוות דברים שטרם יצא לי. בין אם כי לא העזתי – או שאפילו לא הבאתי בחשבון את האפשרות. אז ההרפתקה הראשונה שקפצה לי לראש הייתה – לצאת לבד לבר.
החלק אולי הכי קשה היה כמובן: ההחלטה
במשך תקופה הסתובבתי עם הרעיון הזה וניסיתי לגייס קצת אומץ. כי מסתבר שהדבר הראשון שאנשים יגידו לך כשהם ישמעו שאת רוצה לשבת לבד בבר זה – "וואו איזה אומץ!". זה התחיל עם סקר קצר עם הנשים סביבי. ביררתי מה דעתן על הרעיון והאם הן מנוסות בקונספט. "הרבה פעמים יצא שתשבי לבד או שידבקו אלייך פסיכים. לפחות בארץ", הזהירו אותי. "אבל זה כיף ומשחרר ואת גם יכולה לבוא מראש בראש טוב". אז לקחתי את העצה הזאת בשתי ידיים. וכדי להצליח לצאת לשתות בירה עם עצמי לבד בבר, ישבתי ושתיתי בירה עם עצמי לבד בבית - הגיוני סך הכל. להגיד לכם שזה נתן לי זריקת אומץ? זה לא.
זה לקח זמן, אבל בסוף הגיע סוף שבוע אחד שפשוט החלטתי שזה קורה. בשישי הבטחתי לעצמי שבערב אני מתלבשת יפה, לוקחת מונית ונוסעת אל יעד שקבעתי מראש. אבל הספה, הו הספה – שמתגלה יותר ויותר כדמות מאוד דומיננטית בחיי, ובעיקר הפחד, השאירו אותי שוב בבית.
בערב למחרת היה לי כרטיס להופעה שחיכיתי לה הרבה זמן והנחתי שזו ההזדמנות שלי. ושסוף השבוע הזה לא ייגמר מבלי שסימנתי וי על מטרת העל שלי נכון לעכשיו: ללכת לבד לבר. אז ההופעה נגמרה, השעון הראה חצות, אבל אני, נחושה בדעתי לשם שינוי לקיים הבטחה שלי לעצמי, עצרתי מונית ואמרתי לנהג את כתובת היעד.
את הנסיעה הזאת קשה לי לשכוח. הלב שלי הלם בטירוף והמחשבות בתוך הראש התווכחו ביניהן: "עזבי אותך, את עייפה, תגידי לו שיסתובב וייקח אותך הביתה. יום אחר. פעם אחרת. מה זה בוער? מאוחר. אין אנשים גם ככה". ובלי ששמתי לב, הויכוח הסוער עם עצמי הסיח את דעתי מהדרך ופתאום המונית עצרה בכתובת שנתתי.
בחורה נכנסת לבר לבד – ולא, זאת לא התחלה של בדיחה
ירדתי מהמונית והסתכלתי סביב. פלורנטין. בחרתי בה כיעד כי על אף שאני לא ממש מתחברת לשכונה הזאת, היא איכשהו מרגישה לי קצת יותר ביתית וידידותית על פני כל מקום אחר במרכז תל אביב. הרחוב היה הומה ולא היה נראה שמישהו מהאנשים האלה עומד לחוות שביזות יום א' בקרוב, כי אם הם יושבים בברים במוצאי שבת אחרי חצות, יש מצב שאין להם עבודות לקום אליהן בבוקר.
התחלתי ללכת. אמרתי לעצמי שקודם אשקיף מרחוק. הלכתי על המדרכה בצד השני של הכביש מול המקום אליו תכננתי להיכנס. הוא היה נראה עמוס באנשים. נעצרתי. הדלקתי את המסך של הטלפון ובהיתי באפליקציית המוניות. השתעשעתי במחשבה שאולי בכל זאת אחזור הביתה, אבל המשכתי להתקדם במורד הרחוב והחלטתי שאחצה את הכביש ואלך לכיוון היעד שלי רק כדי להשקיף עליו מקרוב.
אני מבינה שהמהלך הזה נשמע כמו התחלה של משימת חיסול, אבל זה הפחד שלי - ולחסל אותו זה לא פחות ממעשה גבורה. אז תוכנית הפעולה שלי היתה ללכת אל עבר הבר ורק לחלוף על פניו. אבל באופן מפתיע ברגע שהגעתי לדלת שלו, היד שלי פשוט נשלחה מעצמה ופתחה אותה. וזה מבחינתי היה הניצחון שלי. הרגע של משיכת הידית היה בבחינת כיבוש הפחד. כי כל מה שקרה אחרי זה כבר היה קל.
המארחת קפצה עליי ושאלה "מצטרפת למישהו?" ואני, עם חיוך מאוזן לאוזן עניתי לה: "לא. אני באה לבד". באותו רגע יכולתי לשמוע את הצליל של מטבעות שנופלים במכונת קזינו. ניצחון.
חופשיה על הבר
כשסיפרתי על מעשה הגבורה שלי, חברה שלי תהתה איך העברתי את הזמן בלי לדבר עם אף אחד. עניתי לה שבהיתי. הסתכלתי על אנשים. הסתכלתי על הברמנית. שתיתי. אכלתי זיתים. נהניתי מהמוזיקה. "לא יודעת להסביר. פשוט הייתי ברגע הזה." נכון, זה נשמע נורא רומנטי ואני אשקר אם אגיד שברגע הראשון שהתיישבתי שם לא נראיתי כאילו אני בעיצומו של התקף חרדה - לא הפסקתי לזוז, לגעת בשיער, להתעסק בטלפון ולסדר את הבגדים. אבל אז ניצלתי את זה שהמוזיקה חזקה ואף אחד לא שומע אותי ואמרתי לעצמי בקול רם "תירגעי!". ונרגעתי. כמובן שגם לאלכוהול היה צד בעניין.
זו הייתה הזדמנות להתעסק בעצמי, באמת. הייתי אפופת אושר רגעי מעצם ההכרה בכך שאני עושה מה שבא לי כרגע ולא תלויה באף אחד אחר. וזו תחושה אדירה של חופש. חופש אמיתי. ובינינו? זה לא באמת להיות לבד על הבר. זה להיות עם עצמך. עצמך שכל הזמן איתך, מהרגע הראשון ועד לרגע האחרון שאת כאן בעולם הזה. וזה מרגש נורא.