במהדורת חדשות סוף השבוע מהשבת האחרונה, התברר שאהבה כבר לא מרגשת אותנו במתכונת הנוכחית שלה. הכתבה על סיפור אהבתם המרגש של השחקנית והסטנדאפיסטית בת-אל פאפורה ובעלה לעתיד, נועדה להעלות את מכירות הטישו, או לפחות להוכיח לנו שאנחנו לא עד כדי כך ציניים. אך בפועל ההפך הוא הנכון, והמוסר כפול ומכופל.
פאפורה, אישה צעירה, מוכשרת ונוטפת ביטחון עצמי, היא לא עוד רווקה תל אביבית שסוף סוף הצליחה להתמסד בעולם שבו הטינדר מקיא קוקטייל ג'ין טוניק על הרומנטיקה. היא גם מתנשאת לגובה של כ-1.22 מטר בעקבות תסמונת אכונדרופלזיה שעמה נולדה, ו"למרות הכל" עתידה להתחתן עם גבר הגון שהסכים להישבע לאהוב אותה עד יום מותו למרות שיש מצב שיוולדו להם ילדים נמוכים מהממוצע. ובקיצור – שמישהו כבר ייצור קשר עם הוועדה לחלוקת פרסי נובל.
אל תבינו אותי לא נכון, סיפורי אהבה מרגשים ידועים ביכולתם לרכך לבבות מאובנים, בטח בעידן בו המונוגמיה הולכת ומאבדת מכוחה. אבל משום מה הם תמיד מרגשים אותנו קצת יותר אם מדובר באישה שלא עומדת בסטדנרטים המקובלים של אידיאל היופי – ובכל זאת מתמסדת. כאילו שמדובר במחזה פלאי והזוי. הגברים בכתבות האלה, אגב, תמיד מתוארים כדמויות הירואיות בעלי תעצומות נפש ייחודיות, כאילו הסכימו להינשא לבן כלאיים ולא לבת אדם נפלאה.
זו לא הפעם הראשונה שסיפור מהסוג הזה מקבל כותרות בשנה האחרונה. מוקדם יותר ב-2017, גם סיפור האירוסין של שחקנית התיאטרון ליז רביאן, שמעבר להיותה אחלה בחורה היא גם שמנה, השם ירחם – זכה לתשומת לב מיוחדת ולאלפי לייקים. כל זאת, כמובן, כי בן זוגה דאז סתיו בסן, גם יכול לחלטר כדוגמן. היא קראה לו אז "נשמה עדינה ומורכבת", כי הוא חתיך, וחתיך שאשכרה בחר בה למרות המשקל שלה. גם את הקשר של פאפורה תיארה הכתבת רותי שילוני כ"מיוחד שמצליח להתעלות ולא להתעלם. שמצליח להוכיח שיש אהבה גדולה מהחיים".
הצעד הבא: קצבת נכות עבור נשים עם חזה קטן
הבעיה היא לא בגברים המדוברים, שבהחלט נראים הגונים, וגם לא בפאפורה – שאני באמת שמחה בשמחתה, בטח בזמנים בהם המרדף אחר האהבה גורם לחיפושי חנייה בעיר להיראות כמו חוויה מפנקת. הבעיה היא בהשתפכות ובעאלק-העצמה הזו כשהגבר מוכן להתגבר על "המגבלה" הפיזית, לכאורה. כי משקל וגובה הם מגבלות שצריך להתגבר עליהם. בקצב הזה, אולי כדאי שנדרוש קצבת נכות עבור נשים עם חזה קטן? אם כבר אז כבר, לא?
ועזבו, נניח שאני בכל זאת מוכנה לזרום עם הנרטיב הזה. נניח שאני מוכנה להתחייב לשלוף טישו בכל פעם שקטועת רגל תגלה שגם היא ראוי לעמוד תחת חופה וקידושין (וכן, אני יודעת שבחירת המילים כאן לא מאוד מוצלחת). אז למה אנחנו לא מתייפחים בכל פעם שאישה יפהפייה מתחתנת עם גבר שמכוער ממנה באופן מובהק? לא רק שלא מתרגשים, אנחנו גם מניחים שהיא איתו בכלל הכסף שלו או הדירה שהוא עומד לרשת מסבתא. ככה זה בחיים: גברים יקבלו תואר אצילות, ואנחנו סתם שרמוטות וגולדיגריות.
מעבר למוסר הכפול שזועק שתשימו לב אליו, אני כאן כדי להזכיר שהרבה מאוד נשים מרגישות חרא עם עצמן בכל פעם שהן מביטות במראה, ורוב הזמן לא מרגישות שהן ראויות לחוש נאהבות אם לא טמונים בהן הגנים של המלאכיות ויקטוריה'ס סיקרטס. ואם איזה מטורף בכל זאת יתאהב בהן יום אחד, כנראה שהוא נין שנושא מטען גנטי של חסיד אומות עולם. הוא עושה להן טובה, ובתמורה הן הולכות לישון בכל לילה עם התחושה שהן פשרה והוא אציל נפש.
יודעים מה? בואו נשליך את אידיאל היופי גם על הצד השני: אני כאן כדי להזכיר שהקרחה היא אחת התופעות הנפוצות בקרב גברים בארץ, רובם לא ממש מתנשאים לגובה של שחקני NBA וזה עוד לפני שהתייחסנו לעובדה שבגיל 40 הכרס שלהם מפתחת אישיות ורצונות מהשלה. אם אנחנו מחפשות להעניק אות הוקרה – הביטו בנשות ישראל, שמתאהבות בבעלול שלהן בכל בוקר מחדש, ולא סבורות שמגיע להן יחס מיוחד על זה.