שבת, אחת לפנות בוקר, אני אחרי דייט מפתיע לטובה. הדייט המוצלח שהסתיים בנשיקה היה עם מישהו שלפני חמש שנים לא הייתי פותחת לו את הדלת, גם אם הוא היה אומר שהוא רק השליח של הפיצה. כשהבחור שהיה אמון על השידוך שלח לי תמונה, אפילו לא טרחתי לפתוח אותה כדי לא להעמיס על הזיכרון של הטלפון שלי. ובכל זאת עכשיו שבת, השעה אחת לפנות בוקר ואני אחרי דייט מפתיע לטובה, איתו. מה זה אומר?
צעדתי במעלה בן גוריון, וניסיתי לנתח למה היה לי כיף הערב, ודווקא איתו. אולי כי אני כבר לא מצפה? אולי לפני חמש שנים לא הבנתי מה באמת חשוב אצל הגבר שלי? אולי חלה ירידה משמעותית בסטנדרטים שלי?
נכנסתי הביתה ונחתתי על הספה עם המעיל. במסך הטלוויזיה קפץ איש הייטק שזכה בתחרות כלשהי, הוא התראיין על הזכייה ושמעתי את עצמי אומרת בקול: תשמעי זה דבר חתיך זה. זה כריזמטי בטירוף זה. זה...לא דומה לבחור שיצאתי איתו עכשיו. ולא רק: הדייט שלי לא נגע בספר מימיו. הוא לא יודע איפה זה שדה נחמיה או מנגד, מושב לכיש. הוא לא אוהב ביסלי גריל. אז רגע, מה אני בעצם עושה - מתפשרת או מתבגרת?
מסתפקת במה שיש (או: קונה בסייל)
זה נכון, ההיצע הצטמצם באופן אובייקטיבי. אם לפני חמש שנים 70 אחוז מהגברים שנתקלתי בהם היו רווקים נראה לי שהיום אנחנו עומדים על 30 אחוז, כשלפחות 10 אחוז גרושים, מה שאומר שהבחירה נעשית מתוך סוג של סייל סוף עונה בזארה, וכידוע סייל סוף עונה בזארה מלא סמרטוטים. אל תעלבו גברים, זה גם במחלקת נשים וגם אני שייכת לסייל! אני חייבת להודות שאני לא נכנסת לסיילים, אני תמיד נלחצת מהררי הבגדים המבולגנים ומחוסר היכולת שלי למצוא משהו שאני באמת ארצה, אולי בגלל זה כשמציעים לי מישהו מהסייל אני הולכת עליו, גם אם הוא לא הדבר שבא לי ללבוש בחורף הזה.
יש לו לב זהב (או: הנמיכי ציפיות)
השבוע, כשסיפרתי לחברה על בחור שאני לא מעוניינת לפגוש כי הוא לא הטעם שלי, היא אמרה "זה לא כזה משנה אם הוא נראה טוב בעיניך". פתאום תהיתי אם היא צודקת, אולי זה כבר לא חשוב במצבי? בכל פעם שמנסים להכיר לי מישהו ואני מסרבת בנימוס כי אני לא אוהבת קירחים / מחפשת בחור שאוהב לטייל / מעדיפה לצאת אם מישהו שהוא לא טבעוני, אני מקבלת ריקושטים של "למה לפסול על זה?" מה שמשאיר אותי עם השאלה: האם אני אמורה לצאת עם כל גבר שמציעים לי כי כבר אסור לפסול על כלום?
השורד האחרון
ואולי הטבע הוא באמת הכח המניע בכל הסיפור הזה? אולי בגיל 33 מה שמוביל החלטות הוא שעון בלתי נראה שמתקתק לי בלמטה של הבטן? אולי בגלל זה אני מוצאת את עצמי מקשיבה לסביבה?
יצאתי עם "לא יודע איפה זה לכיש", לא כי ניסיתי לרצות את הסביבה הלוחצת, והנה אפילו היה לי כיף למרות שהוא לא בדיוק, או אפילו בכלל הטעם שלי. ועם כל הכיף – כן, חלה ירידה בסטנדרטים שלי, אני אומרת את זה באופן גלוי ופתוח, אבל אולי זה בכלל לטובה, אולי סטנדרטים זו קללה ששייכת לשנות ה-20, בעוד שנות ה-30 מביאות עמן תובנות חדשות.
אגב, בדייט השני כבר לא הצלחתי להתגבר על עניין הביסלי גריל.