כשהייתי קטנה, תמיד ידעתי שאעסוק באמנות. עולם העיצוב היה אז בחיתוליו בארץ, כך שלא שמעתי על המקצוע מעצבת פנים עד שהייתי כבר נערה, וכששאלו אותי מה אהיה כשאהיה גדולה עניתי שאהיה ציירת. אני זוכרת שהיו ממסתכלים עליי בעין קצת צרה, במיוחד במשפחה הפולניה שבה גדלתי.
בבית הספר הייתי תלמידה בינונית. הייתה לי אחות מחוננת ואני תמיד התקשיתי בלימודים והרגשתי שהיא החכמה ואני היצירתית. אני זוכרת שאמא שלי תמיד אמרה שכשאהיה גדולה אתחתן עם בעל עשיר מכיוון שיש לי רווחים בין השיניים. היום, אני כשאני חושבת על זה, זה מרתיח אותי, במיוחד לנוכח העובדה שאמא שלי הייתה המפרנסת הראשית בבית.
בתיכון למדתי במגמת אמנות בשילוב עם פסיכולוגיה וסוציולוגיה. שני הנושאים ריתקו אותי, אבל הצד האומנותי שבי תמיד גבר על הצד הטיפולי. כשהגעתי לצבא שובצתי בתור מורה חיילת ועבדתי עם ילדים ממשפחות קשות יום. זו הייתה תקופה מאוד משמעותית בחיי אשר עיצבה את הרצון שלי לעשות שינוי אמיתי בחייהם של אחרים.
"הרגשתי שאני עסוקה בלהגשים את החלומות של הבוס שלי"
כשהגיע הזמן לבחור מקצוע לחיים, התעורר בי החלום הישן של מסלול יצירתי אבל המשפחה הציעה שאלמד משהו פרקטי יותר והמסלול המתבקש היה להמשיך למקצוע טיפולי. בחרתי ללמוד עבודה סוציאלית, תואר טיפולי שיאפשר לי להשתלב במגוון עבודות גמיש לכשאצא לשוק העבודה.
במהלך התואר לקחתי גם קורס בלימודי מגדר, אותו העבירה פרופסור קלייר רבין, והקורס הזה גרם לי לשינוי תפיסתי, גרם לי לפקפק במסלול הבטוח שהייתי עליו. הנושא של מגדר ונשים סחף אותי. נחשפתי למאמרים וספרים על מעמדן של הנשים בחברה, הקשיים שעומדים בפנינו והסיבות והגורמים לכך. כל אלו ציירו לי תמונה ברורה של האישה שאני עלולה להיות אם לא אקח פיקוד על החיים שלי. זו הייתה נקודת מפנה בחיי, הבנתי שאני רוצה להיות אישה עצמאית, שאינה תלויה בגבר בכדי לכלכל את עצמה (כך שלמצוא בעל עשיר ירד מהפרק). בהמשך לכך הגיעה ההבנה שבחירה במקצוע כמו עבודה סוציאלית, לא תקדם אותי במטרתי החדשה.
באמצע התואר, בתקופת ההכשרה המקצועית שלי, החלטתי לעשוות הסבה. הבנתי שהכוח שלי כעובדת סוציאלית תלוי במערכת בירוקרטית מסורבלת ושהיכולת שלי לחולל שינוי,היא מאוד מוגבלת. במקביל לא הצלחתי להתנער מהתחושה שחסר משהו בחיי. המשהו הזה היה הביטוי היצירתי, החלום שלי לעסוק בעיסוק אמנותי. הבנתי שאני נותנת לחיי לזרום ושהבחירות שעשיתי עד אותו הרגע, היו בחירות נוחות, פרקטיות ולא מתוך תשוקה גדולה.
החלטתי לסיים את התואר (כי כבר התחלתי והייתי באמצע הדרך). כשסיימתי, נרשמתי לחוג אמנות במטרה להכין תיק עבודות לשנקר. אני זוכרת שזו הייתה החלטה מאוד מפחידה, הייתי בטוחה שאני לא אתקבל, אבל הייתי חייבת לצאת מאיזור הנוחות שלי ולנסות. להפתעתי הרבה התקבלתי לתואר ב״עיצוב פנים מבנה וסביבה״.
בשבוע הראשון הייתי בטוחה שזו טעות, שאני בכלל במקום הלא נכון ושעוד מעט יסלקו אותי מהלימודים. הייתי משוכנעת שעוד מעט יכנס לכיתה פקיד עם פנקס (לא יודעת למה היה לו פנקס בראש שלי) ויודיע לי בפני כל הכיתה שנעשתה טעות וקיבלו אותי ללימודים במקום מישהי אחרת, ראויה יותר. אבל הפקיד ופנקסו מעולם לא נכנסו לכיתה ואני לאט לאט, התחלתי להשתלב ולהצליח יותר ויותר. הרגשתי שסוף סוף מצאתי את מקומי והתחלתי לפרוח ולהצליח. סיימתי 4 שנות לימוד מפרכות ומדהימות בהצטיינות יתרה ואפילו נסעתי לפראג להתמחות בקיץ של השנה השלישית.
בתום הלימודים התקבלתי לאחד ממשרדי האדריכלים המובילים בארץ ועבדתי שם כשלוש שנים. אבל עדיין לא הרגשתי שהגשמתי את החלום. למרות שהייתה לי עבודת חלומות עם שכר נאה (במיוחד יחסית לעולם העיצוב), הרגשתי שאני מגשימה חלום של מישהו אחר. העיצובים לא היו באמת שלי, אלא ביצוע של חלומותיו המעוצבים של הבוס שלי.
זו הייתה תקופה מאוד מדכאת ולא הבנתי למה אני לא מאושרת. הרי על הנייר הכל מושלם, אבל ביום יום, הייתי אומללה. בתקופה הזו פתחתי בלוג בכדי לספק את הצורך שלי בביטוי יצירתי. אבל הרגשתי שזה עדיין לא מספיק לי. התלבטתי שוב ושוב ואז החלטתי: אני עוזבת.
"מעולם לא חשבתי שואכל להיות עצמאית"
עזבתי את העבודה לאחר הולדת בני הבכור. רציתי לעבור למשרד אחר ולא ממש הצלחתי למצוא עבודה שמתאימה לצרכים שלי. התקבלתי לעבודה במשרד גדול נוסף אבל סירבתי (השעות, השכר והמרחק ממקום מגורי). מתוך ייאוש כמעט, עלה הרעיון שאולי אפתח עסק משלי. מעולם לא חשבתי שאני יכולה להיות עצמאית, זו תמיד נראתה לי אחריות גדולה ומשהו מאוד מפחיד. הרגשתי חוסר ביטחון מאוד גדול בקשר ליכולות שלי והניסיון שלי, אבל בשלב כלשהו החלטתי שעכשיו זה הזמן לעשות את הבחירה האמיצה ולקפוץ למים.
בן הזוג שלי עבר תהליך דומה ושנינו יצאנו לעצמאות בהפרש של חצי שנה. היציאה לעצמאות משותפת הייתה קשה מאוד. המעבר מבית עם שתי משכורות יציבות לבית שאין בו הכנסה קבועה, הייתה מטלטלת ובשנתיים הראשונות חיינו בצמצום וחסכנו לתקופות בהן יש ירידה בהכנסות. בן הזוג שלי הוא אחד העוגנים הכי משמעותיים שלי בדרך לעצמאות וללא התמיכה והאמונה שלו, לא הייתי יכולה להצליח.
במקביל לפתיחת העסק, פתחתי בלוג חדש שמטרתו הייתה להיות בלוג תומך עסק. המחשבה הייתה שאנשים יקראו את הבלוג שלי וירצו לשכור את שירותיי. פתחתי את הבלוג תחת השם של הסטודיו Karen.B והתחלתי למלא אותו בפוסטים מלאים בטיפים לעיצוב פנים. בהתחלה נאבקתי עם העצמאות. התחלתי מאפס. בלי פרויקטים, בלי לקוחות וללא תיק עבודות רלוונטי (במשרד שעבדתי בו התמקדו במבני ציבור ולא בדירות מגורים). הרגשתי שאין לי מספיק ניסיון וכישרון בכדי להצליח. כל הניסיון שרכשתי בלימודים ועבודה לא שכנעו אותי שאני יכולה להצליח בכוחות עצמי.
חוויתי משבר מאוד גדול והחלטתי להיעזר במספר מפגשים עם מאמנת אישית בכדי להתגבר על הפחדים והחסמים שלי. במקביל, התחלתי להקיף את עצמי בקולגות יקרות שתמכו בי וייעצו לי ועם כל פרויקט חדש, הביטחון שלי עלה. הכתיבה בבלוג חיזקה את מעמדי כמומחית בתחומי ולהפתעתי גיליתי שבין הקוראים והקוראות של הבלוג נמצאים מעצבים ומעצבות מוערכים שאוהבים לקרוא את הבלוג ואף לומדים ממנו.
הבלוג והעסק הפכו לשני ילדים נוספים בחיי. אני אוהבת אותם, משקיעה ומטפחת אותם ונהנית לראות אותם גדלים ומתפתחים משנה ולשנה. הפרויקטים הופכים לגדולים ומסובכים יותר והבלוג צובר קוראים חדשים בכל חודש. התהליכים שאני עוברת עם הלקוחות שלי מתוארים בבלוג, תוך דגש על כתיבת תוכן שיעזור לכל מי שמעוניין לעצב את הבית שלו ולהפוך אותו למקום נעים ואישי. חלמתי להנגיש את עולם העיצוב בצורה אותנטית ונדיבה בכדי שכל אחד יוכל לעצב לעצמו בית שהוא יאהב באמת וזה באמת מה שקרה.
לא הייתי יכולה להצליח לולא בן הזוג שלי, שהיה ועודנו אחד העוגנים הכי משמעותיים שלי וגם בזכות ההורים שלי כמובן, שהיוו עבורי מודל לחיקוי, לעבודה קשה ולמצוינות, שתמכו בי לאורך כל הלימודים והאמינו בי.
היום אני יודעת שהבחירות שאני עושה, לא מונעות מפחד או מחוסר אמונה, אלא מתוך החלטה מודעת לצאת מאיזור הנוחות שלי ולהצליח להתגבר על הפחדים, הקשיים והחסמים שבדרך.
קרן בר, מעצבת פנים, בלוגרית ומרצה לעיצוב פנים וארגונומיה במכללת אורט כפר סבא.
בת 37, אשתו של יובל ואמא של איליי (5.5), נלה (1.5) ובמבי החתולה.