לילך צור בן משה | בת 49, מייסדת ומנכ"לית עמותת "הופכות את היוצרות" לשיקום תעסוקתי לנשים במעגל הזנות
"גדלתי בשנות השבעים בקיבוץ, בתקופה שבה הלינה המשותפת הייתה עדיין חיה ובועטת. המסגרת הזו לא אפשרה ואף דיכאה כל סממן של ייחודיות. עבורי, שתמיד הרגשתי שונה, אפילו לא שייכת, זה היה מאוד מדכא. הבגדים, שתמיד סימלו עבורי ביטוי עצמי ואותנטי בכל הרבדים, היו אחידים, בדגש על פונקציונליות.
לא יכולתי לסבול את הכורח הזה, להיות כמו כולם ולהיראות כמו כולם. באחד החורפים פרץ מרד האופנה הראשון שלי. את נעלי העבודה החומות עם השרוכים, שקיבלנו מהסנדלרייה הקיבוצית, התעקשתי לקבל בצבע אדום. בהמשך ניתן לאמי אישור חריג לקנות לי נעליים של 'עירניקים' בחנות אחת מסוימת בנהריה, שהקיבוץ עבד אִתה. התנאי היה שזה יהיה הזוג היחידי שלי לכל השנה, במקום שני זוגות שסיפק הקיבוץ. בחרתי נעלי לק לבנות, נעלי סירה של שבת. מה תעשי עם נעליים לבנות? זה לא היה שימושי בשום צורה, אבל מאז זה היה הסידור: כולם בוחרים מהתערוכה השנתית של הבגדים בקיבוץ, ואני קונה זוג נעליים ובגד כמו שאין לאף אחד.
בהמשך גיליתי את מה שכינו בקיבוץ 'מחסן התחפושות', ששימש לאחסון הבגדים שחברים הביאו אתם מאירופה. מעילים ושמלות שאף אחת לא העזה ללבוש. לקחתי משם בגדים והתחלתי לגזור ולתפור ביד. עשיתי קולקציות שלמות, שדרכן יכולתי לבטא את עצמי כלפי חוץ.
ההתפתחות הגופנית שלי התחילה בגיל צעיר מאוד, ועמה הגיעו גם הטרדות מיניות שחוויתי מכל עבר. הן הגיעו לשיאן באונס שעברתי בגיל 16, כשנסעתי לבקר את אחותי בתל אביב. בעקבותיו נקלעתי, כמובן, למשבר נוראי. לא יכולתי לחלוק את המקרה עם איש וחשתי אשמה. שנאתי את הגוף שלי, שנאתי את עצמי על ש'נתתי לזה לקרות', פחדתי מגברים ומהעולם באופן כללי.
במהלך שנות העשרים שלי חוויתי עוד משברים בחיי הפרטיים - התחתנתי אז עם גבר עשיר, שאתו ניהלתי מערכת יחסים של תלות וביטול עצמי מוחלט מצדי, ושתלטנות מצדו. תחת החופה לבשתי שמלה שחורה, שאני שומרת עד היום כדי להאמין שזה באמת קרה. הנישואים התפרקו כעבור שנים אחדות, כשהצלחתי להבין שאני מוכרחה להוציא את עצמי משם. בנקודה ההיא העזתי להגיד בקול רם את מה שהרגשתי - שכל מה שאני רוצה זה למות. 'אם את רוצה למות,' הוא אמר, אז לא כאן. קחי את הדברים שלך ולכי.
כששמעתי את עצמי אומרת את המשפט הזה, כל האסימונים נפלו. הבנתי שאני בדיכאון. הבנתי שהייתי ילדה מדוכאת ונערה מדוכאת, שכעת אני אישה צעירה מדוכאת וצריך לשים לזה סוף.
תוך שלושה ימים מצאתי דירה, מחסן כזה, חצי מרתף. כדי להתפרנס התחלתי לנקות בתים. עבדתי בשלוש עבודות, 365 ימים בשנה. הייתי צריכה לממן בעצמי את לימודי התואר הראשון בפסיכולוגיה שהתחלתי אז, את שכר הדירה ואת המחייה שלי. לא ישנתי, סבלתי מעוני, הייתי צריכה להחליט אם לקנות סנדוויץ' או לקחת אוטובוס הביתה, כי לא היה לי כסף לשניהם.
בגיל עשרים ותשע הגעתי לתהום עמוקה, ושקעתי בדיכאון קליני. לא עבדתי, לא אכלתי, לא הגעתי ללימודים, לא יצאתי מהבית. שחזרתי בראש שוב ושוב את היחסים עם מי שהיה בעלי, ונפרדתי בהדרגה ממי שהייתי, מהאישה הכבולה. זה היה אֶבל גדול.
עם סיום התואר התחלתי לכתוב בעיתונים ובאתרי אינטרנט על כל מיני נושאים, ביניהם אופנה. מלבד טור אחד, על כולם חתמתי בשם בדוי, מתוך חוסר ביטחון. אבל הדברים השתפרו בהדרגה, ובגיל 35 הכרתי את איתן, האהוב שלי, בעלי. עברנו לגור בשכונת שפירא בתל אביב ומיד נכנסתי להריון. הכול היה טוב, עד שבחודש השמיני אושפזתי במצב קשה עם חשד לרעלת הריון. יילדו אותי, והתינוקת הייתה מתה. שבוע התנדנדתי בין חיים למוות, עד שגילו שאני חולה במחלה מאוד נדירה, שאחד הטריגרים לפריצתה הוא הריון. אושפזתי ועברתי טיפולים קשים, שגם במהלכם לא ידעו הרופאים לומר אם אצא מזה בחיים. התאבלתי על אובדן התינוקת, הפחדים היו איומים, אבל ידעתי שאֵיתן אִתי.
שבוע אחרי שיצאתי מבית החולים חזרתי לשגרה, אף על פי שאומרים שנדרשת לגוף כשנה כדי להתאושש ממשבר כזה. ב- 2008, בדרך לעבודה, בתחנה המרכזית הישנה, ראיתי יום אחרי יום את הזנות. זה נמצא שם בכל מקום וככל שניסיתי להתחמק מהמראות האלה, אי אפשר היה שלא להיחשף אליהן. בהדרגה התחלתי להבין גם מהם המבנים האלה, עם אין סוף דלתות. ראיתי איך נשים מדוכאות נמכרות שם. זה כל כך הכעיס אותי. זה כנראה הציף את הדיכוי וההשפלות שאני עברתי בחיי, וראיתי פתאום איך יכולתי בקלות להיות שם, אִיתן.
זה התחיל לבעור בי. הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו, דחוף. ניסיתי לפענח איך אוכל לעזור להן, ואז עלה בדעתי, שאם אספק לנשים האלה אפשרות של חוויה גדולה ומתקנת, אולי יוכלו לחזור באמצעותה לחיים. החלטתי לתת להן את חוויית האופנה. עבודתי ככתבת ועורכת אופנה הביאה עמה קשרים רבים בתחום הזה, אז פניתי למעצב עידו רקנטי ולסטודיו 6B. הם נענו מיד והחלטנו לצאת לדרך, שלא הייתה ברורה עדיין.
פניתי לעמותת 'סלעית', שמפעילה הוסטל סיוע לנשים במעגל הזנות. הם לא נתנו לזה הרבה סיכוי, אבל החליטו ללכת על זה. עידו ואני כתבנו יחד את התוכנית, שכללה שנים-עשר מפגשים, שבמסגרתם הן ילמדו קצת תפירה, קצת עיצוב, יקבלו קצת השראה. גייסנו מורה לתפירה, נתנו להן בדים והתחלנו לרוץ, הכל בהתנדבות. עשר נשים התחילו ורק שתיים סיימו, אבל סיימו עם שמלה.
כולם היו מופתעים מההצלחה היחסית, והמשכנו לפרויקט נוסף. הפעם סיימו שמונה משתתפות מתוך עשר. חדורת אמונה בהצלחת המיזם, התחלתי לגייס עבורו עזרה וכסף. זאת הייתה אופרציה שלמה, ואני עבדתי עדיין במשרה תובענית במעריב. הבנתי שכדי לקדם את זה ברצינות, אצטרך להקדיש לפרויקט את רוב זמני ומרצי, ואיתן אמר לי, 'תעזבי את העבודה. קחי שנה, את צריכה לעשות את זה'. התפטרתי והמשכתי לעבוד כפרילנסרית בעיתון, אבל יומם ולילה הייתי בתוך המיזם.
ב-2011 הקמנו את עמותת 'הופכות את היוצרות'. קראתי לה בשם הזה כי למי שנמצאת בתוך מעגל הזנות, קשה מאוד לראות כיצד היא יוצאת מזה ובונה את חייה מחדש. הזנות עבורן היא המקום היחיד שמעניק להן אשליה של שליטה, אך חייהן מתאפיינים בכאוס מוחלט. הן לכודות ונשחקות, סובלות מפוסט טראומה וממחלות חמורות. אין להן כמעט קשר עם אנשים מחוץ לזנות, ואם יש להן ילדים, הם פעמים רבות נלקחים לאומנה. כדי שהנשים יצליחו להשתקם, משהו צריך ממש להתהפך בחיים שלהן ושל החברה.
הדבר הראשון שקניתי עבור הסטודיו שלנו היה ספות. היה לי חשוב שהמקום הזה ישמש עבורן כבית פתוח, כי היה ברור לי שהן זקוקות קודם כל למקום להשתייך אליו. מי שנמצאת בזנות בדרך כלל לא חוותה ביטחון אימהי, ידיעה שיש לה מקום בעולם. זה מעניין, כי גם לי לא היה למי לפנות, אף על פי שגדלתי בקיבוץ וחייתי יחסית בשפע.
התוכנית שלנו כוללת שיקום תעסוקתי, רגשי וכלכלי, פיתוח יזמות ויכולת להתפרנס באופן עצמאי. הקמנו סטודיו שיענה על כל הצרכים שלנו ויש בו סלון, חדרי מפגש ולימוד, חללי עבודה, חדר אוכל. רוב הנשים שמגיעות אלינו נמצאות עדיין בזנות, ביניהן גם כאלה שסובלות מניתוק דיסוציאטיבי, מהתקפים פסיכוטיים ומהתמכרויות. הן מתקשרות אלינו או פשוט דופקות בדלת, מבקשות הכלה, הכוונה, מקום שמקשיב למצוקה שלהן.
"אנחנו מטפלות בכ-50 נשים בשנה. הניסיון מעיד שכ-60 אחוזים מהן לא יחזרו למעגל הזנות עם תום שנת ההכשרה, והן חיות חיים נורמטיביים"
הניסיון שלנו הוא להעביר את הכול לפסים של עשייה, כדי שהנשים יוכלו להשתקם בכל רובדי החיים, תוך כדי רכישת מיומנויות. מתקיימים פה שיעורים ארבעה ימים בשבוע במסלולי אופנה ודיגיטל, כולל לימוד מיומנות מחשב, שיווק דיגיטלי ויזמות באינטרנט, ומעט לימודי חשבון ועברית. אנחנו בעצם מציעים הכשרה מקצועית, שעטופה בטיפול פסיכו-סוציאלי המתייחס כמעט לכל היבטי החיים, כולל ניהול הקשר עם הילדים, שבדרך כלל נמצאים באומנות.
העמותה גדלה ונפתח סניף גם בחיפה. אנחנו מטפלות בכ-50 נשים בשנה, רובן בשנות העשרים והשלושים שלהן, אך יש גם מבוגרות יותר. אנחנו לא מתנים את הצטרפותן לתכנית ביציאה ממעגל הזנות ולא מציבים להן תנאים מוקדמים, מלבד הדרישה שלא יהיו תחת השפעת סמים בזמן הפעילויות. המסלול נמשך כשנה, ובסיומו הן נשארות אתנו בקשר וזוכות לליווי מקצועי, רגשי ועסקי. חלקן נשאר לעבוד בעמותה. הניסיון שצברנו עד כה, מעיד שכ-60 אחוזים מהן לא יחזרו למעגל הזנות עם תום שנת ההכשרה, והן חיות חיים נורמטיביים.
זוהי תוכנית השיקום הראשונה לנשים בזנות שהוכרה על ידי הביטוח הלאומי וממומנת באופן חלקי על ידו. גם משרד הרווחה מספק לנו תמיכה עקיפה, וחציו השני של התקציב מגיע מתרומות. הנשים מקבלות דמי שיקום, ואנחנו מקבלות מימון עבור השתתפותן. בשלוש השנים האחרונות הפקנו גם תצוגת אופנה שנתית, שהשנה תפסה ממדים היסטריים. התצוגה שמה על במה את היכולות והכישרונות של הנשים שאיש לא העלה בדעתו להשקיע בהן.
אנחנו מפעילים גם מתפרה חברתית שמייצרת ביגוד ותיקים ומעסיקה כמה עשרות מִבּוגרות התוכנית, במסגרת מותג שנקרא 'יוצרות'. על הבגדים מוטבעים סלוגנים כדוגמת 'אני לא למכירה. אני בנאדם, לא חפץ שימושי', והם נמכרים באתר האינטרנט של המיזם ובמכירות ביתיות אצל נשים שמארחות אותנו.
אופנה היא תשוקה גדולה שלי, מאז שאני זוכרת את עצמי. גם הנטייה להכיל ולתמוך הייתה בי תמיד, ובמיזם הזה, כל היכולות שלי יכלו להתממש יחד. הן נקברו מתוך פחדים ולפתע פרצו מתוכי בשלמות. העבודה בעמותה היא עבורי תהליך של ריפוי וסגירת הקצוות של חיי.
קשה לחשוב או להגיד את זה, אבל אילו הילדה שנשאתי ברחמי לא הייתה נולדת מתה, אני לא יודעת אם כל זה היה קורה. אני לא יודעת אם הייתי יכולה לממש את עצמי, ולשחרר. לאחר מותה חיכינו לילד שלוש שנים, בתור לאימוץ. חצי שנה אחרי הקמת העמותה הפכתי לאמא של עדן, וזהו אושר צרוף.
למרות שאני מנהלת מקום שהקשיים בו מטורפים ממש, יצרתי פה בית שממלא אותי ללא גבול. אני מרגישה שכיום אני באמת מסופקת ושמה שאני עושה זה לגמרי אני. סוף סוף אני נוכחת לחלוטין בעולם הזה, וזו הרגשה נשגבת. הכול נמצא עכשיו בדיוק היכן שהיה צריך להיות. היום אני אישה - לא של מישהו, לא של משהו. כעת אני יכולה ליהנות מפירות מסע השחרור והצמיחה שלי, וגם אם אני מפחדת, אני יודעת שאני יכולה להתגבר על זה. וזה גם המסר שאני מבקשת להעביר לנשים שאנו מחלצות ממעגלי הזנות".