עברתי הפלה.
הכל התחיל לפני שלוש שנים ושני פסים שגרמו לי לקפוץ מאושר עד שכמעט עשיתי חור בתקרה. לא הצלחתי להיכנס להריון כשהייתי נשואה ושמחתי לגלות שאני יכולה.
אבל הפעם זה קרה מחוץ לזוגיות, מה שנקרא - והמיט עליי בושה.
הרופא הכניס אותי לאולטרסאונד והשתיק את הדופק כדי שלא אשמע. זה קשה להיזכר, כמי שמשתוקקת לפעימת לב קטנה.
נשלחתי לקחת כדור ראשון בבית החולים. הכדור הזה הורג את העובר ברחם אבל לא מרגישים. היה עליי ליטול אותו מול עיניה של האחות, אלוהים יודע למה, אבל היא צריכה לראות.
היה קשה לקחת את הכדור הזה.
קשה מאוד.
יומיים לאחר מכן, אם אינני טועה, הגיע יום ההפלה. הדריכו אותי להביא בקבוק אופטלגין ובגדים להחלפה, ולא לאכול כלום כי את מיד מקיאה.
הגעתי עם תיק מסודר לבית החולים, משערת שאקבל איזו מיטה להתפתל בה מכאבים. שלחו אותי לחדר קטן ומוזנח, מצחין ומלוכלך, בלי שירותים, בלי מקלחת, בלי חלונות (!), עם כיסאות פלסטיק מסודרים ב-ח', צמודים לקירות. חדר שלא היו משכנים בו גם אסירות.
בנות החלו להתיישב בח' הארורה, צפופות אחת לשנייה, מסתכלות על התקרה ומחכות שתלך החסידה.
לא, לא, לא. על גופתי המתה. אני לא מתכוונת להיאנק מכאב, לדמם ולהקיא פה בצוותא, אני לא מוכנה לשבת בחדר הזה גם בשגרה. ואני לא איזו מפונקת, בואו, שרדתי בתנאים של חיה.
הפעלתי את כל הקשרים והכישורים שלי וקיבלתי פס הביתה. בשושו, בלי שאף אחד ידע.
שעתיים לאחר מכן זה קרה. אני מוכנה להתערב שככה הגהינום נראה. אחסוך מכם את התיאורים הגרפיים, זה נורא. לא יכולתי לשאת את המחשבה שמישהי עוברת את זה על כיסא פלסטיק עם עוד בנות בשורה.
שעות וימים ישבתי וחשבתי על הבנות שהשארתי מאחור, ועל בנות שמגיעות לשם כל יום, ומה הן צריכות לעבור.
זה מאוד לגיטימי לדבר היום בגילוי לב על הפלה, ובכל פעם שזה צף, כמו החשיפה של מייגן מרקל השבוע, אני יודעת שיש סוג אחד של הפלות שאף אחד לא מחבק - הפלה בכוונה. יש בהן ממד של בושה ואשמה, הן מעוררות אמוציות ושיח אלים, לכן אף אחת לא תוותר על זכות השתיקה. עובדה, גם אני, השקופה, מעולם לא הזכרתי זאת במילה.
אבל זו בדיוק הסיבה שבנות כלואות בחדר הזה כמו בהמות לפני שחיטה. כי אין מודעות איפה שיש הסתרה. כי אף בית חולים לא ימהר לשים כסף על טיפול שמכבד בני אדם, אם אף אחת לא תבקש זאת בקול רם.
לא קל לי לחשוף את זה, זה מהדברים שלא חושפים, אבל למדתי שכדי לשנות - אני מוכנה לשלם מחירים. אני רוצה את תשומת לבם של בתי החולים. בחלקם, בדקתי, אלו עדיין הנהלים.
אז אני הראשונה, ומקווה שאתן כוח גם לאחרות, אולי יחד נצליח להפוך את החוויה לקצת יותר מכבדת, בטוח יש מה לעשות.