לפני שנה נכנסתי למקלחת וייללתי כאילו מישהו מת, כאילו נגמר העולם. רעדתי עד שהתמוטטתי פיזית, משהו מוגזם.
שנה לאחר מכן, באותה הסיטואציה, שם לבדי, שמתי לב שאני שרה לעצמי. כמו ציפור שיצאה לחופשי.
מה השתנה? אני.
כבר כמה חודשים שהמקלחת הפכה למקום שבו אני עושה חושבים, המים שיצאו מהדוש היו כמו אסימונים קטנים. אפשרתי למטר הברזל הזה שירד על כולי, שינקה לי את הראש, וישטוף פחדים מליבי. שיקרצף את רגליי מדרך לא לי, ויוריד שכבה עבה של שאלות מגבי. המקלחות האלו הפכו לפילינג עמוק לפצעים, סילקו משפתיי ערמות של חרטוטים ושטפו לביוב את שנצבר בין הריסים.
"לא מחכה למתי, לכמה ולמה של אף אחד אחר. אני חותרת בסגנון שלי עכשיו - חזק ומהר"
לאט לאט, ראיתי חד ובהיר, לראשונה מזה שנים.
שמתי לב שלא רק אני בלי בגדים, גם האמת עירומה שם בין האדים.
והאמת היא - ששמתי את חיי בידי אחרים.
החלומות, השאיפות, התוכניות, כולם ניתנו במזומן. גם המשאב היקר לי מכל - זמן. אבל הבנתי שזה יכול להיות קל מאוד, אם את רק רוצה, לקחת את המושכות בחזרה. הן שלך בטאבו, מחכות להחלטה.
גם אם עלית על קרוז עם חורים בסירה,
את תמיד יכולה לקפוץ למים ופשוט להתחיל בשחייה.
אני מאמינה בכל ליבי שאני מספיק חזקה,
להגיע בכוחות עצמי לחוף עליו חלמת,
לשמש שאת כל כך רוצה.
זה לא יהיה קל, אבל קל זו לא המטרה.
ועכשיו, אחרי הרבה הבטחות, אני אשכרה שוחה, משהו בי מתעורר, מתפרץ בעוצמה, יש לי בערה בשביל שניים, אם לא עשרה. אני כבר רואה את החוף, הוא מרחק נגיעה.
שרתי במקלחת כי ניצחתי בתביעה.
תבעתי מעצמי את עצמי בחזרה.
אני אביא את השמש לבד, כי אני - הוא כל מה שאני צריכה. השאר יבוא, ויצטרף לחגיגה.
לא מחכה למתי, לכמה ולמה של אף אחד אחר,
גם על הדעות של כולם אדע לוותר.
אני חותרת בסגנון שלי עכשיו - חזק ומהר.
"וגם אם תהיי שם לבד, לבד כל כך,
זכרי שתמיד - יש לך אותך".
תם עידן התלות,
יחי המהפך.
** מוקדש לכל מי שצריכה תזכורת שהיא אלופה, לכל מי ששכח שהוא תותח.