לרגל יום האישה הבינלאומי הבינלאומי, הגברת ליהיא לפיד פינתה לה זמן בין הפרשת חלה להפרשת חלה, ופרסמה בפייסבוק טקסט מקומם ושוביניסטי במובהק, שפורסם במקור ב"ידיעות אחרונות". הכותרת, "מותר לך" - לא, כמה בנאלי זה יכול להיות?
וכך כותבת לפיד:
"מותר לך להשאיר כלים בכיור. אף אחד לא יבוא לבדוק. לאף אחד לא אכפת. הכי חשוב שאכלתם יחד / התרוצצת כל היום, את יכולה להרים רגליים, ולהודיע לכולם שזהו / מותר לך לאבד את הראש לפעמים.לעשות החלטה מטופשת, לקנות קנייה מיותרת, ללכת אחרי חלום גם אם כולם אומרים לך שהוא טיפשי ולעולם לא תגשימי אותו / מותר לך פעם בכמה זמן להפסיק לספור קלוריות / מותר לך לבכות. אבל את צריכה גם לצחוק. ועדיף כמה שיותר".
מותר לך מותר לך להשאיר כלים בכיור.אף אחד לא יבוא לבדוק. לאף אחד לא אכפת. הכי חשוב שאכלתם י...
לפעמים זה מרגיש שהפיד כולו מתנהג כמו נקבה רגשנית ונרקיסיסטית, בהתקף קדם וויסתי. כמו בטקסט של לפיד, גם הוא מלא בקלישאות שמהלכות על עקבים דקים כמו דיוות מאוסות, מפיצות ריח של בושם אידיאולוגי מתקתק. הטקסט של לפיד הוא בנאלי מאין כמוהו, פטפטני, ממוסחר וממחוזר, של רטוריקה נשית אנכרוניסטית, מנומנמת ושבעה. רטוריקה חסרת כל ערך מעשי, שקיומה תקף רק במסגרת השיח ה"קורקטי" שמושל על הכוורת הווירטואלית שבה לפיד היא ללא ספק הדבורה המלכה שעושה הכי הרבה באזז.
נכון לעכשיו, 30 אלף נשים שבעות ו/או מנומנמות עשו לייק לפוסט הדוחה הזה, ו16 אלף מצאו לנכון להפיץ ולשתף אותו ברשת. עשרות אלפי שנים קוראות את גבב השטויות השחוקות האלה ומריירות, בעוד שליהיא מזכירה להן, לנשות ישראל 2016, שמותר להן "להשאיר כלים בכיור". שמותר להן "לבכות". וואו, "גם לצחוק". מוזר שמאז שקראתי את זה אני לא מפסיקה לבכות.
את שומעת את עצמך, ליהיא? אתן שומעות? "מותר לך להיות עייפה ולהפסיק לספור קלוריות?" זאת הבשורה הפמיניסטית? ולזה אתן, בנות הפיד, מריעות? השתגעתן? חזרתן לסבנטיז? לשיחות של "קציצות בקלה" בצהרון של וויצ"ו?
אישה אמיתית (דגם 2016 ) כבר מזמן הפסיקה לעשות עניין מזה שהיא "אישה". החיים עצמם, ההורות, הזוגיות, המלחמות, הביאו את אותה אישה תבונתית להבין שזה לא באמת משנה, כי ה"עקדה" הרגשית הזאת מובנית ומותנית. אישה אמיתית מבינה את זה וממשיכה הלאה. חכמה ונבונה יותר. מפוכחת. היא מזמן כבר הבינה שהיא בעצם סוג של עבד פוסט מודרניסטי שמחויב גם להתלבש יפה.
"מותר גם לך, לנוח"? נו באמת, ליהיא. הטקסט הזה, שנכתב מתוך מוטיבציה לנחם ולפאר נשים, הוא למעשה טקסט מיזוגיני להחריד, שמעליב נשים באשר הן, גם בתל אביב וגם בפריפריה. המודל הנשי שלפיד מציעה הוא לא פחות מהחצנה (לא מודעת) של רגשי נחיתות עמוקים במסווה של עידוד פמיניסטי. אם אישה צריכה "לבקש לנוח", היא לא פחות מעלובת נפש.
"האישה של ליהיא חלשה ואימפוטנטית"
ב-2016, זה כבר נעשה כל כך טריוויאלי להבין שכל המציאות הזאת היא חלק משיטה קפיטליסטית שלמה שמטרתה להמשיך ולהחזיק אתכן כנועות ויפות, מטופחות, קרייריסטיות, עבדות פוסט מודרניסטיות- כבר אמרנו?הבכיינות הדביקה והקורבנית הזו, הקיא ה"וויברי" המתבוסס הזה, עושה עוול מסוכן (פוליטית) לכל אישה אמיתית ושלמה, שמבינה ששיח כזה מקבע אותה באופן אפריורי כיצור "מוחלש" מול עצמו ואל מול החברה.
השיח שלפיד מייצרת לא מיטיב עם אף אישה. הוא לא יותר מליטוף סרק - ואתן, נשות הפיד, כל כך מתנחמות בו, כאילו מדבר מגרונכן הדאוב, כמו עדר שפחות שמתחננות לאיזה פירור. לא יותר מפירור. קלוריות וכלים בכיור. האישה של ליהיא חלשה ואימפוטנטית עד כדי כך שהיא צריכה "להרשות לעצמה יום פינוק". איפה? ב"כולה"? מה פינוק במריטת שיער אינטנסיבית, שנועדה לתחזק את הדימוי העצמי על פי הרף שהעמידו הגברים?
אישה אמתית בעידן הזה היא אישה שמבינה (בשקט, אגב) שהיא החזקה. היא לא זקוקה ללפיד שתזכיר לה שהיא "צריכה גם לצחוק" או שמותר לה "לגנוב יום חופש". מה, יום חופש, במסגרת העבדות, מותר? "מבקשת לנוח"? כמה מתחנן, פרובינציאלי, נמוך ומשעמם.
נשים מחכות למתנות רק כשהן חלשות או "מוחזקות". כשהן לא מבינות ו/או מעדיפות להיות קשורות בלאסו שקוף, בלתי נראה, עם פעמון מצלצל, שלא תתרחקנה רחוק מידי, למרות שמותר להן להשאיר כלים בכיור. נשים אמתיות הן נשים שמנהלות מול החיים משא ומתן אינטנסיבי, סיזיפי ומתמיד. פשוטו כמשמעו.
אישה 2016, גם בפריפריה, באשר היא, היא אישה שכבר שמעה על עצמה את כל הבדיחות האפשריות. ה"דחקה" על חשבוננו, מה שנקרא. עכשיו ,היא גם שבעה מזה כי בעצם הבינה ששם זה נשאר, בגדר בדיחה. היומיום הוא זה שמכריע. המציאות. ושם, אישה אמתית היא אישה שיוצאת מאזורי הנוחות שלה, עוברת מצבי קצה ומתלכלכת.
הטקסט הזה של לפיד הוא בדיחה גברית מאצ'ואיסטית על אותה "אישה" מטופחת ומוקפדת שהיא בעצם מעין דמות "אווטר" של מצליחנית עם ציפורניים. זהו טקסט מפלה מאין כמותו, קנייני ורכושני. הוא מתפתל במבוכה של רקדנית שעושה את כל התנועות הלא נכונות על הבמה, דווקא בפרמיירה: יום האישה.
האישה שליהיא כותבת עבורה היא הכי לא "הדבר האמתי" שיש, ובטח שלא המעודכן. היא חיה במציאות מדומה. מתאימה רק לפיד.
שלי ברנר, היא כותבת, ומורה לתסריטאות וקולנוע.