כבר הייתי בטוחה שהשנה אפשר לוותר על טור מהסוג הזה. עד היום בבוקר נראה שהסיקור התקשורתי התקדם לעשור בו הוא נמצא ונשים כבר לא מוצגות כמו איזה צמח מוגן שפורח פעם בשנה - ורק אז מותר לו להביע את דעותיו האקזוטיות.
על שער מגזין "לאישה" נחשפו 22 נשים שסיפרו על מקרי האונס האיומים שעברו, והכריזו שלא הן אלו שצריכות להתבייש בעצמן - אלא עברייני המין שפגעו בהן. על שער מגזין "את" הופיעה רחלי רוטנר - שהיא לא בדיוק סמל של קורבנות וביישנות - אלא מי שהראתה לכולנו שנבחר ציבור הנישא על ערכי המשפחתיות לא יכול להעיר על שדיה של אישה רק משום שהוא כבר לא הבוס שלה. פנאי פלוס אירחו בשער שלהם את תום יער. הם אמנם חנטו אותה בבגדי עור עם מחשוף עמוק (כי חלילה שקומיקאית מצליחה לא תהיה גם סקסית) אבל בכל זאת - מדובר באישה שפורצת את גבולות ההומור הישראלי, וגם לא מדברת כמו ליידי. אפילו מוסף הארץ הרשה לעצמו להתייחס ליום הזה בקריצה כשהציגו ראיון פיקטיבי עם ורורה וולטרס (אילן פלד) אשת תקשורת שהיא גם מוזה וגם פרודיה.
ברשת, כולן וכולם שיתפו את סרטון הקמפיין של ויצו - שמציג משפטים מרגיזים שרק נשים שומעות, והבוקר נפוצה תמונה שמציגה פסל סביבתי של פות ברוטשילד, עשוי כולה מכרטיסיות זנות שנזרקות על מדרכות תל אביב - ולא נראה שהעירייה או המשטרה דואגות לעשות את המוטל עליהן, קרי - לאכוף את החוק נגד סרסור. בקיצור, לרגע אחד שם נראה שיום האישה 2016 עומד בסימן של קידמה, הומור, תעוזה - ולא עוד דיון משמים על נשות הייטק שמשלבות אימהות וקריירה. כן, גם זה חשוב - אבל רובנו לא נשות הייטק, יש לנו חיים אמיתיים לנהל, בלי רכב חברה ותן ביס.
גם אנחנו ב-mako נשים החלטנו להתייחס ליום הזה בצורה אחרת. במקום לפרסם עוד כתבה על פערי השכר (ואכן, יש פערים) או לדבר על הקושי של נשים לנווט בין המשמרת הראשונה (העבודה) לשנייה (משק הבית), בחרנו לצחוק קצת על האופן הפטרוני בו מוצגות נשים בתקשורת בכל שמונה במרץ. כן, זה נשמע משונה, אבל גם לפמיניסטיות יש חוש הומור.
אבל אז הגיע היום עצמו, ואיזה כיף שאפשר לחזור ולקטר על התפיסות השוביניסטיות הרגילות - כפי שהן באות לביטוי בעיתונים היומיים. ידיעות אחרונות למשל ממשיכים את המסורת משנים קודמות ומציגים בעמוד הראשי את הכותרת "נשים כותבות את ידיעות אחרונות". ומדובר באמת בנשים ראויות: מנשיאת בית המשפט העליון - מרים נאור, דרך נשיאת "אחותי", רונית אלקבץ ועד לנעמי קמפבל - שהיא גם דוגמנית מצליחה וגם הגיעה לכנס ההצדעה לנשים של מרכז פרס לשלום - כפי הנראה על חשבון משלם המסים. אגב, היא כתבה את הטור ב"ידיעות" כמו שהכלב שלי מקליד את הטור הזה שאתם קוראים עכשיו.
נכון, כל זה טוב ויפה, אבל למה אנחנו צריכות לחכות ליום האישה כדי לקבל במה כל נרחבת? איך זה שהפאנלים היומיומיים בטלוויזיה עדיין מאכלסים בעיקר גברים? טוב, בואו נצא להפסקה, נשתנה מים ונירגע.
קראו: ראיון מיוחד עם סגנית-עוזר-מנהל ליום האישה (סאטירה)
עוד בין דפי בעיתון: מנכ"לית בנק לאומי מספרת בגילוי לב על איך היא מתמודדת עם שילוב חיי המשפחה וקריירה. יו, איך אני שמחה שמישהי ממש כמוני, שמרוויחה גם למעלה משני מיליון שקל בחודש, משתפת אותי בדילמות שלה. גם אני כל בוקר תוהה האם לקחת את הילד לגן, לבקש מן הזוג שייקח או להגן על טייקונים. חשוב לראיין את רוסק עמינח, אבל צריך לדבר איתה על ריכוזיות הבנקים, על עמלות, על חזירות - ולא על הדרך שבה היא משלבת עבודה ומשפחה. האם אי פעם שאלו את ציון קינן מה הוא עושה כשהילד חולה? אגב, לי אין מושג האם יש לו בן או בת או חולד, כי הנה פרט טריווה משעשע: בעמוד הוויקפדיה של רוסק עמינח יש פסקה שמתייחסת למשפחה, למי היא נשואה וכמה בנות יש לה. לקינן? ממש.
פתחנו בחגיגות יום האישה הבינלאומי!מאות שעות של איסוף ברחובות העיר,עשרות ימים של הרכבה,חמישים מטר אורך,שלוש מטר גובה,אלפי כרטיסים,עשרות אלפים א.נשים.במעגל הזנות.ויום אישה אחד.
Posted by Sasha Kurbatov on Monday, March 7, 2016
בואו נעבור ליריב מעריב, שהזמין "חברי כנסת ואישי ציבור" לכתוב על הנשים המשפיעות במדינה. אמנם העיתון נפתח עם כמה "דעות נשיות" (אפילו הרשו להן לכתוב על המצב המדיני בטחוני) אבל כבר בעמוד 6 אנחנו עוברות לשמוע מה חושבים אביגדור ליברמן על אורלי לוי או רן רהב על בר רפאלי (הייתי מעדיפה לשמוע מה ללוי יש להגיד על הבוס שלה, אבל ניחא). יש כמובן גם נשים שכותבות על נשים, אבל כל הסיפור הזה, מפרגן ככל שיהיה, בעיקר מבליט את מה שאין בהמשך שאר השנה.
נכון, זה לא שהמציאות כל כך נהדרת ומשביעת רצון שאפשר להפסיק להנהיג יום בשנה המוקדש לדיון על הסוגיות והאתגרים העומדים בפני נשים, אבל כמה פעמים אפשר כבר לטחון כתבות המציגות את המוסכניקית והשיפוצניקית שעשו את זה כנגד כל הסיכויים? איפה מתחבאות כל השנה כל כותבות הטורים שנשלפות ביום האישה? נראה כי יום האישה הבינלאומי הוא יותר כמו תא הווידויים של החברה: באים, מתוודים שחטאנו, אומרים כמה פעמים "הייל מארי" והכל נסלח. אפשר לחזור ולהתחזר עד השמיני במרץ הבא. היי, אולי על הדרך נעשה גם את יום הגבר המזרחי?
ולסיום, הנה כמה מיילים שקיבלתי בחודש האחרון:
"לרגל היום האישה הבינלאומי, גט טקסי יוצאת בשיתוף פעולה עם רשת יוליה: כל לקוחה שתזמין מונית באמצעות אפליקציית Gett תקבל טיפול פראפין במתנה. (כי לפני שאת מפתחת עצמאות כלכלי, תדאגי לעור היבש ברגליים)
"לרגל יום האישה הבינלאומי שחל ביום 8.3.16 מסעדת הארנב הלבן משיקה תפריט מיוחד ונשי". (סלט?)
"אני רוצה להציע לך כתבת צבע לקראת יום האישה הבינלאומי המציגה העצמה נשית דווקא במקצועות הנחשבים גבריים". (אישה נהגת? טפו! מי נתן לך רישיון?)
"להלן הצעה לראיון עם מייסדת ונשיאת מכללת רידמן, אשר כנגד כל הסיכויים הפכה מעולה חדשה שעבדה כמסאז'יסטית בבתי מלון לבעלת רשת מכללות מצליחה". (מעסה שפתחה בית ספר לעיסוי? שוקינג!)
"'אפיקים', חברת התחבורה הציבורית מהגדולות בישראל, מכריזה על מהלך של גיוסן של 100 נהגות אוטובוס" (והרי החדשות: חברה גייסה עובדים)
