בלב הסיטי של תל אביב נמצאת חברת היי-טק שונה מכל מה שדמיינתם. המשרדים שלה נראים רגילים לחלוטין, העסקים נרקמים באותה מקצועיות – אבל בערב אין שם אף אחד, ובטח שלא בסופי שבוע. ככה זה כשהמנכ"לית היא אישה חרדית, וכשכל העובדים הן בעצם עובדות: 40 נשים חרדיות שזנחו את הסטריאוטיפים מאחור ויצאו לעבוד קשה בדרך לאקזיט, אם ירצה השם.
דוידוביץ' נשענת על כיסא המנכ"ל ומחייכת. מסביב, שאון רגיל של יום עבודה – טלפונים, ישיבות, עסקאות שנרקמות – אבל היא מוצאת כמה דקות להביט על מפעל החיים: "אבא שלי מספר שכבר שהייתי בת ארבע וראיתי את מחשב הכיס הראשון שהיה לו צג, אמרתי שאני צריכה להבין איך זה עובד ושבזה אני רוצה לעבוד כשאהיה גדולה", היא מספרת. "אין הרבה נשים חרדיות שקמות ופותחות חברה, אין הרבה נשים חרדיות שאומרות את הדעה שלהן הכי פתוח, אבל אני אחרת. יש אנשים שמרימים גבה ולא תמיד מבינים אותי או פתוחים לשמוע אותי, כי לפעמים מה ששונה מפחיד, אבל אני לא מתייאשת. אז אולי אני אישה אחת, אבל אישה אחת שלוקחת ארבעים נשים אחרות, והן משפיעות על הסביבה שלהן. על החברות, על הדודות, על החמות. תאמיני לי, ככה זה עובד, המעגלים הולכים וגדלים".
לא הבנתי למה הילדים זה הכי חשוב
היא נולדה בבני ברק למשפחה מפד"לניקית, וכשהגיעה לכיתה ט' היגרה עם ההורים לקווינס שבניו יורק. "בגלל שחייתי בארה"ב בשנות ההתבגרות שלי קיבלתי יסודות שונים, למדתי לכבד כל אדם עם המנהגים שלו ועם הרצונות שלו, הבנתי שמישהו לא שונה ומשונה כי הוא עושה אחרת ממך. התחוור לי שאני יכולה לחיות בתוך הגבולות של הדת ושל ההלכה, מבלי להתנתק מהעולם. אני לא חושבת שהדת היהודית מבקשת את זה בכלל".
הבחירה בבעל דתי מאוד, משמעותה שהאישה נושאת בנטל הפרנסה בזמן שהוא מתעמק בלימודי תורה. עבור דוידוביץ' המציאות הזאת מעולם לא נתפסה כאיום. "לי היה ברור שאני אעבוד, לא משנה מה, גם אם הייתי מתחתנת עם מיליונר. אבל התחתנתי עם בחור ישבה אז לא היה ספק שאני צריכה לצאת ולהביא פרנסה הביתה", היא מספרת. "אני זוכרת שהייתה לי חברה בזמנו, גאון בכל קנה מידה, ויום אחד נפגשנו עם הילדים והיא אמרה שהיא מעדיפה להישאר בבית. אמרתי לה 'כזה כישרון וכזה שכל מיוחד, לא חבל?', אבל היא חשבה שהדבר הכי חשוב זה הבית והילדים".
ואיפה בעלך היה בזמן הזה?
"תראי, בעיקרון גברים חרדים לומדים רוב היום. יש את תפילת הבוקר ואחרי זה לימודים בכולל, והרבה גם הולכים ללמוד בלילה ובימי שישי. בעלי כן יצא לעבוד באיזשהו שלב, אבל המשפחה החרדית בדרך כלל מתקיימת מהעבודה של האישה – חלק מורות, חלק פאניות, חלק תופרות. אני בכל מקרה יצאתי לעבוד בלי שום קשר לכסף, רציתי היי-טק ואהבתי את זה. לאט לאט גם התחלתי להתקדם".
ובאמת, דוידוביץ' הפכה מהר מאוד למטאור בחברה שבה עבדה. והתקדמה ממתכנתת זוטרה לראש צוות ומשם למנהלת פיתוח ולסמנכ"לית פיתוח. דלתות רבות היו פתוחות בפניה, וגם תלוש המשכורת האיר לה פנים, אלא שמשבר אישי שחוותה לפני כשלוש שנים גרם לה לעצור רגע את המירוץ ולהסתכל בעיניים לקהילה שמתוכה יצאה. פתאום היא הבינה שסיפור ההצלחה האישי שלה לא מחלחל למעגלים הנשיים סביבה, ואלה נותרים מדוכאים וחלשים, "באותה תקופה יצאתי מהבועה שלי והתחלתי להכיר נשים שלא הכרתי אף פעם, נשים שמתפרנסות בקושי, שחיות בערים דתיות ברמת חיים מאוד נמוכה", היא מספרת. "חשבתי לעצמי שנכון שיש חברות היי-טק שמעסיקות נשים חרדיות, והן באמת עושות עבודת קודש, אבל שאפשר לעשות הרבה יותר, ושאולי זה התפקיד שלי".
שמונה שעות עבודה מקסימום, בליווי רב צמוד
המיזם החדש שהקימה דוידוביץ' מצליח כבר שלוש שנים להציע אלטרנטיבה מקורית לנשים חרדיות המבקשות לנהל קריירה משגשגת לצד חיי משפחה הגונים. אם תרצו – אופציה שפויה לאשת העסקים חובשת השביס, "הדבר הראשון שהפריע לי כאישה עובדת בהיי-טק היה השעות, וזה הדבר הראשון שהחלטתי לשנות", היא אומרת. "אין כאן אישה שעובדת יותר משמונה שעות ביום. העובדות יודעות שאם הן יעבדו קשה זה ישתלם והן יתקדמו, אבל לא נשארים סתם עד מאוחר".
הן מרוויחות כמו עובדים אחרים בהיי-טק?
"אני לא חושפת משכורות, אבל הן בהחלט הוגנות. עובדה, יש תור של עובדות שרוצות להיכנס לחברה. הן יודעות שפה נורא חשובה העובדת והיא נמצאת במרכז. אני יודעת שכשטוב לעובדים, התפוקה טובה יותר".
"קודם כל הגמישות בשעות, זה משהו שמעוגן בחוזה. יש גם המון הליכה לקראת בכל הנושא של החגים – כמובן שלא עובדים פה בחול המועד, בערבי חג ובחופשת בין הזמנים, שאלו שלושה שבועות אחרי תשעה באב שבהם כל העולם החרדי בחופש. אני גם הולכת לקראתן בקטעים אישיים – כשאחת העובדות התקשתה לעלות ולרדת מאוטובוסים אחרי שנפצעה שילמתי לה על מוניות שיסיעו אותה לעבודה באותו חודש".
היא מספרת שכל ההתנהלות בצמרת החברה לוקחת בחשבון שמדובר במגזר מיוחד – וגם כזה שמציב לא מעט מגבלות. "קחי לדוגמא ימי כייף, זה חתיכת סיפור", היא אומרת. "כשעבדתי בחברות היי-טק היינו יוצאים לימי כיף משמונה בבוקר עד שמונה בלילה, אבל לאימהות להרבה ילדים זה לא כל כך נוח. אצלנו, למשל, גם אין החלקה על הקרח או רכיבה על סוסים או פיינטבול, כי תמיד מישהי בהריון, תמיד מישהי אחרי לידה. פעם רציתי להביא להן צייר קריקטורות, אבל זה בלתי אפשרי כי אסור לצייר אישה חרדית".
לאורחים מבחוץ אסור לשאול עובדת "מה שלומך?"
ההרכב המיוחד של החברה, היא מסבירה, דורש גם לא מעט התאמה מצד הלקוחות שעושים איתם עסקים. "הלקוח תמיד יקבל ממני הדרכה בפעם הראשונה, מה מותר ומה אסור בעבודה מולן", היא אומרת. "חדר הישיבות שלנו הוא שקוף, ככה שאין בעיה של איחוד גבר ואישה בחדר סגור, ואנשי העסקים שאנחנו עובדות איתן יודעים שהשיחות חייבות להיות בנושא מקצועי בלבד. אין מצב שראש צוות של לקוח ישאל אותן 'מה שלומך?' או 'למה יש לך עיניים עייפות?'. קרה שבאחת החברות שעבדנו איתן קיימו ערב חברתי והמנכ"ל אמר 'יש לנו המון עובדים דתיים, נשמח שהעובדות שלך יגיעו'. שאלתי אותו מה התכנית האמנותית והוא אמר שם של איזה זמר שאני לא מכירה. אמרתי 'מה הם יעשו שם? זה יהיה להן לא נעים'. אני שמה את עצמי כגשר בינן לבין העולם השני, מחברת אותן ומגוננת עליהן בו זמנית".
יש רב צמוד לחברה?
"בטח. צריך להיות מאוד ערניים לצרכים של הבנות, ואני לא רוצה שהן יצטרכו לחשוב 'האם זה בסדר שעשיתי ככה מבחינת הלכה או לא'. פעם היה מישהו שרצה שנעבוד איתו אבל הרגשתי שאנחנו לא צריכות להתעסק עם התכנים שלו. שאלתי את הרב והוא אמר 'את צודקת, פרנסה משמיים תגיע ממקום אחר', ולכן ויתרתי. אני יכולה להתקשר אליו ולשלוח לו מייל בכל עת, אבל אני לא יכולה לשלוח לו סמס, כי יש לו פלאפון כשר".
בתוך תחושת העצמה הנשית הזאת, אי אפשר שלא לשאול את דוידוביץ' (האחרות לא הורשו להתראיין לכתבה בהוראת הרב) איך היא והעובדות שלה מסתדרות עם ענייני הלכה כגון הדרת נשים. "יש נשים שמעדיפות את זה ואומרות שבאוטובוסים כל כך דחוק וצפוף ושעדיף ככה, בנפרד", היא אומרת, ומשחררת חיוך שמצביע על כך שכנראה בנושא הזה כבר לא נסכים. "למחותנות הצעירות מפריע אולי שהן לא יכולת לשבת עם הבעל באוטובוס, אבל כשהן נוסעות לבד זה יותר נוח להן, תאמיני לי. אתם, הציבור החילוני, צריכים להבין שאתם מתבלבלים בין הפרדה להדרה. הדרה זה לשים מחסום ולהגיד 'פה את בחוץ, רק בגלל שאת אישה' – אבל ברוב הפעמים מדובר פשוט בהפרדה, כמו בבית כנסת. וזה בסדר, כי כמו שלפעמים יותר כיף ערב לבד רק עם החברות, ככה זה גם פה. אין הרבה מקומות שאישה חרדית רוצה להגיע אליהם והם באמת סגורים בפניה".
אם היית יכולה לתקן משהו אחד בעולם החרדי, במה היית בוחרת?
"הייתי רוצה יותר פתיחות, ושאנשים יבינו שהעובדה שאני יותר מקבלת לא בהכרח אומרת שאחצה את הגבולות. אני גידלתי את הילדים שלי בפתח תקווה, והיו גם דתיים וגם חילוניים בבניין וכולם שיחקו למטה והכל היה בסדר. הילדים ידעו שחברים שלהם נוסעים בשבת ושאנחנו לא, והכל עבר טוב. מה, אני צריכה שבגיל 18 פעם ראשונה הבן שלי יראה חילוני ויגיד לי שהוא מקנא בו ורוצה גם? להחביא זה משהו שגורם יותר נזק".
איך מגיבים במגזר לכך שאת מעודדת נשים לעצמאות?
"אני לא הופכת נשים לעצמאיות ככה סתם, זו בחירה שלהן, והן ממשיכות להתייעץ עם הבעלים שלהן לאורך כל הדרך. הייתה לי למשל מישהי שהתלבטה אם לקחת פרוייקט, כי אז זה אומר שבעלה לא יוכל להמשיך להתפלל באותו מניין שהוא רגיל אליו, ובסופו של דבר זה היה השיקול. אני בסך הכל מחזקת את הכח של היחידה המשפחתית כולה בכך שאני עוזרת לאמא להפסיק להיות נתמכת. בכלל, ברגע שאת פותחת מקום כזה, את מביאה כח עבודה ומפסיקה את הרווחה. המדינה לא צריכה להוציא, המדינה מקבלת. כנראה שצריך פשוט להתאים את הסביבה והעבודה לציבור החרדי ולא לכפות עליו משהו שלא מדבר אליו".