השעה הייתה חמש וחצי. בדיוק חזרתי מהעבודה סחוטה ועייפה. בתיבת הדואר הווירטואלית חיכו לי לפחות עשרה מיילים שדרשו תשובה מיידית , הייתי חייבת להגיש למחרת בבוקר טור חדש לעורכת שלי, בערב עוד הייתי צריכה להגיע לירושלים להעביר הרצאה על ספרי, וכמובן שכבר רציתי לשבת ולכתוב עוד פרק בספר החדש עליו אני שוקדת בימים אלו.
"איך הוא לעזאזל מצליח לעשות את זה?"
בעלי המתין לי בדריכות בסלון מוכן ליציאה,"אני חייב ללכת. אבא שלי נתקע עם הרכב בבת ים, ואני נוסע לעזור לו". הגשתי לו את מפתחות המכונית והתיישבתי על הספה. הדלת נטרקה. הבטתי סביב. הבית היה נקי ללא רבב. סל הכביסה היה ריק, המצעים במיטה הוחלפו, ואפילו על השיש עמדה עוגת שמרים. נאנחתי. רציתי לעזור לו במשהו, ושוב הוא עשה הכל לבד. התיישבתי על הספה בכבדות. איך לעזאזל הוא מצליח לעשות את זה ? גם להיות אבא למופת וגם לתפעל את כל העניינים בבית, והכל בשמחה,רוגע וחיוך. אצלי בחופשת הלידה הכל נעשה בלחץ.
הדלת נטרקה. לאחר מספר שניות ניגש אלי אבישי, 13 קילו של חמידות מתפרצת ודרש תשומת לב. חיבקתי אותו חזק, ותכננתי להמשיך בישיבתי על הספה. אך לו, כפעוט פעלתן בן שנה ואחד עשר חודשים, היו תוכניות אחרות בשבילי.
ניסיתי להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה בה נשארתי איתו לבד אבל לגמרי לבד בבית, בלי אבא, בלי סבתא בלי דודה. הוא היה בן חצי שנה וזה היה יום לפני "החלפת המשמרות " שלי ושל בעלי – בה אני חוזרת לעבודה, והוא נשאר בבית עם אבישי.
היום הזה נראה לי לפתע כל כך רחוק. זכרתי את הפחדים והחרדות, חששתי שבעלי לא יוכל לתפקד כאבא במשרה מלאה, אחרי הכל הוא לא מכיר את אבישי כפי שאני הכרתי אותו במהלך ששת החודשים בהם הייתי בחופשת לידה. הוא לא מכיר את סדר היום שלו, הוא לא מבין את סוגי הבכי השונים, בכי של עייפות, בכי של רעב, בכי של פינוק. וכיצד אבישי יתרגל אליו ? פתאום בבקרים אמא נעלמת וחוזרת מאוחר?
פתאום הפכתי להיות זאת שנדחפת
להפתעתי ,כמו במקרים רבים בחיי, גיליתי שלכל אדם יש תחליף. בעלי ואבישי הסתדרו מצוין, ואילו אני הייתי זאת שהפכה לנדחפת, ומנסה להבין מה נעשה בבית בהעדרי. אבישי זוחל, אבישי עומד, אבישי מתחיל ללכת, והכל כמובן קורה כשאני לא נמצאת בבית.
אני חוזרת הביתה ובעיקר שומעת סיפורים, בדיעבד, מהצד.
"אל תשאלי, אבישי פגש ברחוב חתול. הוא התחיל ליילל ולמחוא כפים".
אני יורדת לגינה עם אבישי, חתולים חולפים על פנינו, אבל הוא דווקא מסרב לשחזר את ההתרגשות מהבוקר. אני נאלצת להאמין לסיפורים ולקבל תמונות וסרטונים מהשטח, תמיד בעיכוב של מספר דקות.
היום כמעט שנה וחצי לאחר ההחלטה להתחלף בתפקידים, אני יושבת בסלון ולא יודעת מה לעשות עם אבישי לבדי. פתאום אני מבינה שלהחלטה שלי לחזור לעבודה, להשקיע את כולי בקריירה שלי, הן כמנהלת בצומת ספרים, והן בקריירת הכתיבה שלי כסופרת ומרצה יש מחיר. מצד אחד אני מכירה את אבישי היטב, ומצד שני אני לא יודעת עליו כלום. החלטתי לא להיכנע לדרך הקלה. הטלוויזיה תישאר סגורה. אני אשחק עם אבישי שעתיים ברציפות עד שעת המקלחת והאוכל. אנחנו בונים פאזלים ומגדל, משתעשעים במגנטים שעל דלת הכניסה, אנחנו קוראים 5 ספרים, וגם שרים על השפן הקטן ועל הפיל שלא ידע לדרוך.
ואז זה קרה, לאחר כשעה של משחק והנאה. אבישי נעמד על יד דלת הכניסה לבית והתחיל לקרוא בקול: "אבא! אבא!" אמרתי לו "אבישי, הנה אמא, אמא כאן". אך הוא בשלו "אבא! אבא!" חיבקתי אותו והסברתי בשקט "אבא הלך. הוא יחזור עוד מעט. אמא כאן לידך". זה לא הרשים אותו.
לבי נחמץ. הוא לא אוהב אותי ? למה הוא לא רוצה להיות איתי ? כל נסיונותיי להסיח את דעתו עלו בתוהו . רק כשהדלקתי את הטלוויזיה והדי וי די של "מאה שירים ראשונים" החל להתנגן , הוא התרצה, ישב לידי על השטיח ושר. "אמא יקרה לי יקרה..." בזמן שהשיר התנגן ברקע עלו דמעות בעיניי.
"בשביל זה הבאת ילד לעולם?"
נזכרתי בביקורת שספגתי כאשר החלטתי להשקיע את כל כולי בבניית הקרירה שלי, "בשביל זה הבאת ילד לעולם?" או "אבא, זה לא אמא" והכי נורא, המשפט ששמעתי מבת דודה רחוקה: "כל כך רצית ילד, ועכשיו במקום לשבת בבית ולגדל אותו - את מתרוצצת ברחובות". כאילו שזרקתי אותו ברחוב, כאילו שלא אבא שלו מגדל אותו, כאילו שאני לא רואה אותו בכלל, כאילו שבסופי שבוע אני לא נדבקת אליו כל היום וכל הלילה. כאילו אנחנו לא ישנים שינה משותפת, וכל הלילה אני מרגישה אותו והוא אותי כגוף אחד, כאילו שאני לא עושה את זה גם בשבילו, שהרי אם אני אצליח בעיסוקיי גם לו יהיה טוב יותר.
"כסף זה הכל בחיים?" מצקצקות בלשונן חברות "טובות". ובפני מי אני לעזאזל מצטדקת ? בפניהן או בפני עצמי ? האם גם לי יש רגשות אשם? בוודאי! אבל למה? ואם המצב היה הפוך? אני הייתי נשארת בבית ובעלי היה עובד עד מאוחר? למה אף אחד לא בא בטענות לבעלה של רווית שחוזר הביתה כל יום בתשע מהמשרד? רווית מגדלת את שני הילדים שלה לבד. ולמה כשעדי וניר שמים את התינוק שלהם בפעוטון מגיל 3 חודשים עד השעה חמש בערב, זה בסדר?
למה אני נחשבת לאמא רעה ? או שאולי זה רק נדמה לי, ואני בכלל לא אמא רעה? ואם אני אמא טובה, למה אחרי שעה, אבישי רוצה את אבא ? הדקות חלפו. בעוד כעשרים דקות המונית צריכה להגיע, ולאסוף אותי להרצאה בירושלים. בעלי חוזר הביתה ומוצא אותנו בסלון. אבישי שר ומתופף, ואני יושבת לצידו ועיניי אדומות מבכי.
אני קמה ונדחקת אל בין זרועותיו והבכי מתגבר.
"הילד כל הזמן בוכה: 'אמא'"
"איך אתה מסתדר עם אבישי כל היום ועוד משתלט על כל העניינים בבית". מבלי לחשוב הוא עונה: "אבישי הוא אחד הבוסים היותר טובים שהיו לי ".
"הוא לא אוהב אותי! הוא אוהב רק אותך!"
בעלי מחייך, מנגב בידו את דמעותיי ושואל: "איך הגעת למסקנה המטופשת הזו? אבישי כל הזמן עומד על יד הדלת וצועק שהוא רוצה רק אותך". בעלי פרץ בצחוק. "ומה לדעתך הוא עושה כשאת הולכת, ואני נשאר איתו לבד ? במשך חמש הדקות הראשונות ליציאתך מהבית הוא עומד על יד הדלת ובוכה 'אמא', 'אמא'".
חייכתי.
"ממש בוכה?"
"כן, ממש בוכה".
נתתי לבעלי נשיקה גדולה, "איתי הוא לא בכה, הוא רק צעק". בדרך למטה בדרכי למונית, הזכרתי לעצמי את כל הדברים הטובים שאני עושה עבור הבן שלי. העובדה שהוא נשאר שנה וחצי עם אבא בבית זה הדבר הטוב ביותר שיכולתי לעשות עבורו.
לכל הטורים של מאירה ברנע ב"תשעה חודשים"
*הכותבת היא מחברת הספר "כמה רחוק את מוכנה ללכת", בהוצאת כנרת זמורה ביתן