אני דור שני לשואה. אמי אומרת כי מהשואה אי אפשר להינצל, אפשר רק לשרוד. תמיד שאלתי את עצמי מה מבדיל בין שורד לשורד ובאופן בו הוא מתמודד עם טראומת המלחמה. התשובה נעוצה, כנראה, בגיל בו תפסה אותם המלחמה: אם היו בוגרים מספיק, מגובשים בהתפתחותם וחזקים מבית, שרדו את המלחמה ואת החיים שאחרי. אם היו צעירים, בלתי מגובשים וללא התפתחות מספקת - המחירים הנפשיים היו קשים.
בשנים הראשונות שלאחר השואה היו השורדים עסוקים ב- doing, בבניית הארץ ובניית חייהם החדשים. עם הזקנה והירידה בעשייה, התפנו ל- being, להוויה הפנימית והרגשית, לזמן של סיכומים. בתקופה זו, בזקנה, מערכות ההגנה ובמיוחד ההדחקה והכחשה נחלשים, והשורדים חווים חלומות על עברם וסיוטי לילה, תופעה שהם מכנים "השואה השנייה".
ישנם שורדים שהחלו לדבר לאחר שבן הזוג נפטר
השואה היא בעיניי כפצצת אטום - מפיצה קרינה רדיואקטיבית זמן רב לאחר התפוצצותה. שורדי השואה ברובם סובלים מפוסט טראומה: חרדה, דיכאון, פלשבקים, סיוטים ודריכות יתר. כל אלה מתבטאים גם בחולי של הגוף ושזורים גם בזקנה, מתבטאים בנרגזות ובהתפרצויות ומשפיעים גם על מערכות יחסים במשפחה ומחוצה לה.
ישנם מטופלים הסובלים מדיכאון, והם זקוקים בדרך כלל לעזרה של 24/7 בביתם. עזרה זו, מלבד היותה פיזית, היא גם נוגדן לבדידות. חייהם מורכבים מהפעולות הכי בסיסיות בחיי אדם, אך גם הם נאחזים בחיים באינסטינקט ההישרדות.
ישנם שורדים בעלי אנרגית חיים, הרוצים לחיות ולמצות כל רגע, עד כמה שכוחם מאפשר. הם עסוקים בתיעוד חייהם על ידי אדם נוסף, מציירים לראשונה בחייהם, משתתפים בפעילויות המיוחדות להם במועדונים, מעבירים מרשמים של אוכל משפחתי לדורות הבאים ובעיקר רוצים לספר. ישנם שורדים ששתקו שנים והחלו לדבר בערוב ימיהם, בעיקר לאחר שבן הזוג נפטר. ישנם ניצולים שנותנים משמעות לחייהם על ידי סיפור השואה שלהם במסגרות חינוכיות לדורות הבאים, ובכך מרגישים בעלי משמעות ותועלת גם לעתיד. יש להם סיבה לקום בבוקר, יש להם תכלית ומסגרת.
כמטפלת, אני נתקלת בקושי של הניצולים לספר את עצמם וחוויותיהם: מה הם מרגישים היום, איך הרגישו בעבר. הם מעדיפים לספר על מה שנעשה להם, ובכך מרחיקים את החוויה מעצמם. הטיפול בשבילם הוא כמו לגעת באש.
מטרתו של טיפול פסיכותרפי היא השלמה עם העבר. אם אין השלמה, אין יכולת להגיע לשלווה. בטיפול ישנה חזרה לחוויות העבר על מנת לייצר אינטגרציה איתו. הטיפול הקבוצתי במועדונים חברתיים יעיל במיוחד, כי הוא מאפשר לשורדים להיתמך האחד בשני במסגרת קבוצת שווים המבינים אותם.
לאנשים הנמצאים במסגרת תומכת כשברקע יש משפחה, יש סיכוי טוב להטבת חייהם. חשוב ביותר לעטוף את השורדים העריריים ולשמש להם קבוצת תמיכה. שורד שמטפל בעצמו יוכל להגיע להשלמה ועמה לשלווה שתאפשר לו חיים יותר טובים. אין החלמה מהשואה, זה כמו לחיות עם נכות, זה יהיה שם לעד, חלק מהגוף והנשמה, כמו קעקוע. לומדים לחיות עם זה.
כדור שני לשואה וכמי שעוסקת בדינמיקה בין דור ראשון לשני לאורך החיים, העבודה עם הניצולים היא כמו לחזור הביתה בשבילי. אני אוהבת את הקהל הזה, מעריכה עד מעריצה את כוחותיהם הלא אנושיים. לעיתים נדמה לי שאני מקבלת מהמפגש איתם יותר מאשר הם מקבלים מהמפגש איתי. העבודה עם השורדים מחדדת עבורי ערכי חיים, כמו פרופורציות וסדרי עדיפויות, אינסטינקט החיים, משמעות של כוח נפשי, אופטימיות, כוחה של משפחה, אמונה ואהבה.
הכותבת, ד"ר ג'ודי כצמן, היא פסיכולוגית ומטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת המוציאה בימים אלה את הספר "בפגישתנו השבועית", ובו גם מספר סיפורים מרתקים על מפגשים שלה עם ניצולי שואה.