ב- 2:15 לפנות בוקר יעקב איילון כבר נראה כמי ששוקל ברצינות להישמט צרוד ומותש על שולחן אולפן החדשות המשוכלל בבית הוורד, ויונית עדיין פלירטטה עם קיציס, שנראה מצידו רענן כעלה חסה טרי באולפן ארצנהדרת (המקום שממנו באמת מנהלים את המדינה). מערכת הבחירות הזו זכתה בניק המזהיר – "משעממת".
מבעד לפיהוקים של מי שסיקרו אותה בתקשורת, הצלחתי לראות אותה דווקא באור אחר: בעיניי היא הייתה פשוט נטולת בולשיט; לאף אחד לא היה כוח להתעסק בשטויות, ודאי לא אחרי המבצע הצבאי שארגנו לנו בשלהי דצמבר האחרון במקום חגיגות הסילבסטר, וה"בלי בולשיט" הזה התבטא במחיקתן של המפלגות הקטנות כמו מפלגת הגמלאים, מפלגתו של אפרים סנה, צומת, מימד, עלה ירוק, אחותה החורגת מפלגת ניצולי השואה ובוגרי עלה ירוק, ומפלגות ביזאר נוספות שלא זכו לעבור את אחוז החסימה המינימלי.
את ההפתעה הגדולה של הבחירות האלה קיבלנו דווקא מהכיוון הפחות צפוי: מזג האוויר הסוער שאיים לפרוע את הפריזורה והפאסון, ואחוזי ההצבעה הגבוהים יחסית שנזקפים לזכותם של "העם", אותו עם שקם בבוקר והואיל לעבור בקלפי לפני שהסתער על מרכזי הקניות, אבל הצביע בסופו של דבר בצורה ממוקדת, למפלגות הגדולות בעיקר, או לפחות לאלה שיש להן קשר עם המציאות.
נתניהו, צא מהלחץ
הנתונים של המדגם המאוחר הצביעו על הפרש של מנדט אחד בלבד לטובת לבני, וליבי פירפר קלות מהתרגשות ומתח. בשש וחצי בבוקר יגיעו התוצאות הסופיות ושינויים דרמטיים לא יהיו בהם, אבל השינוי הדרמטי שאני רציתי לראות כבר קרה; ציפי לבני ניצחה, ובגדול.
ההבנה שלבני ניצחה באמת חלחלה רק כשראיתי את בנימין נתניהו יוצא מביתו, אזוק כהרגלו בתוך חבורה של מאבטחים, מבוהל משהו, וממהר להיעלם ברכב המאובטח שהמתין לקחתו למרכז הליכוד, תוך שהוא מתעלם בהפגנתיות מניסיונותיו של משה נוסבאום לקבל ממנו גרם של יחס. כמו שעשה במשך כל הקמפיין הנוכחי, גם הפעם הצליח נתניהו לשדר לחץ, להתנהג כאילו כל הדבר הזה בכלל לא קשור אליו, ולהתחמק משאלות נוקבות באמת. כשחיוך זחוח תלוי לו דרך קבע מתחת לצלקת הקטנה על פניו, הוא עמד במשימה העיקרית שלו: דום שתיקה. שלא יקלקל, חס וחלילה, גם ככה קשה.
חנוט בעניבתו ובתדמיתו המשופצת, הודה נתניהו בנאומו לאזרחי ישראל (פאוזה) ש"בחרו בנו כדי שנוליך את המדינה הזו בדרך חדשה..." (פאוזה, הרמת גבה, סריקת הקהל). נפנופיו המתוזמנים, מצמוציו המחושבים והזיעה שעטפה את מצחו העלו בי זיכרונות מהפעם האחרונה בה הלכתי לישון עם אחד וקמתי עם אחר, כלומר, עם ראש ממשלה אחר. הדז'ה-וו הזה היה אכזרי מדי.
אישה חכמה, ישרה ומחוברת לקרקע
גם אם לא תעמוד בסופו של דבר בראשות הממשלה הבאה, ציפי לבני היא זו שלקחה את הבחירות האלה בגדול; כי למרות הכל, למרות המלחמה שפרצה בקצותיו של דצמבר האחרון וסללה דרך לכיכובם של גנרלים לשעבר על מסכינו, למרות הקמפיינים המזלזלים שהרכיבו יריביה בניסיונות להטיל מום ביכולותיה, ולמרות סיסמאות שוביניסטיות דוגמת "זה גדול עליה" – לבני היא המנצחת של ערב הבחירות. היא לקחה את הבחירות האלה לא כאנדרדוג, אלא כמנהיגה אמיצה של מפלגה חזקה, והראתה לשני הגברים שהתמודדו מולה שגם בריצה על עקבים עדיין אפשר להגיע רחוק, מהר ולמקום הראשון.
על במת הניצחון עמדה אישה, גאה, נשית, מטופחת, חייכנית ומאושרת, בעיניים צוחקות, ודיברה אל האנשים שלה בחום ובהכרת תודה והעלתה דמעות בעיני בעלה כשהודתה לו ברגש.
כך בדיוק נראית מנהיגה. כך נראית היחידה מבין השלושה שהמטרה שלה הייתה "ראשות הממשלה" ולא "להוכיח שהשני/ה לא מסוגל". היא לא עשתה חיקויים של אובמה, לא הטילה ספק ביכולות המענה הטלפוני של המועמדים האחרים, ולא הסתובבה עם כל הטקס בישבן. ההבדל המהותי בינה לבין שני המועמדים הגדולים האחרים היה ברור ונחרץ: לציפי לבני מאמינים. אני מאמינה לה. לבני, יותר מהכל, סתמה את הפה במעשיה ובהחלטיותה לכל המפקפקים ודהרה קדימה מול כל המפקפקות.
היא תצליח, כי היא הוכיחה שהיא הסמן השפוי של הפוליטיקה שחסר לנו פה מזה שנים. תקראו לזה Girl Power, תקראו לזה Sisterhood תקראו לזה איך שתרצו. אני קוראת לזה אישה חכמה, ישרה ומחוברת לקרקע. יש נקודת פתיחה טובה מזו לראשות ממשלה?