שמי תמי לימון ואני עורכת דין העוסקת מזה עשרים שנה במשרדי בפלילים, בצדק חברתי ובזכויות אדם, ומתמחה בייצוג נוער, מבוגרים וצעירים. קוראת, כותבת ומתרגמת מגרמנית ומאנגלית. בימים אלה יצא לאור בתרגומי הרומן "המבוגרים" של קרולין האלס בהוצאת "אריה ניר". במקביל, יצאו לחופשי לא מעט עצורים שייצגתי בערכאות.
לא רוצה ללכת הביתה
אני יכול להישאר עוד ככה שעתיים למטה? שואל העצור, נער בן 16. למה? אני שואלת אותו, השופט עכשיו שחרר אותך, אתה הולך הביתה. כן, הוא אומר, עיניו מושפלות, אבל אמרו שעוד שעה נותנים למטה סנדויץ' ואני ממש רעב. אתה לא צריך להשאר בשביל זה במעצר אומר לו הסוהר ומסתכל עלי, לשנינו נקוות פתאום דמעות בזויות העיניים, בוא אני אכין לך סנדויץ' ותלך הביתה. מסיימת את שנת המשפט העשרים שלי ועוד לא מצאתי חיסון לצער שמולידה עליבותו של הזולת.
אין שכל - אין בעיות
מה עבר לכם בראש, לך ולחברים שלך, אני שואלת את הלקוח הקטין. באישון לילה אנחנו נפגשים בתחנה. הוא יושב מולי כבול בידיו וראשו מושפל. כל הפיצוציות מצולמות, אתה לא יודע את זה? אין כזה דבר לגנוב מפיצוציה! אני אומרת לו. לא גנבתי, הוא אומר. שילמתי על הכול רק דפקתי בסוף טילון אחד מהמקרר. וסיגריות. את חושבת שזה מצולם? מה אכפת לי שזה רק טילון וסיגריות, אני אומרת לו. אבל לגנוב מהפיצוצייה שצמודה לתחנת המשטרה, שהשוטרים שם הם בני בית? איפה השכל שלך?
כפרה שלנו, נשמה
עוד פעם הוא הסתבך. ושוב הטלפונים התלת יומיים מהכלא ושיחות הועידה ביני לבינו לבין אמא שלו כל אחה"צ. ושוב הספק תחינות ספק איומים בכניסה לאולם: נשמה שלנו, אנחנו סומכים רק עלייך שתוציאי אותו הביתה, חסר לך שלא, אוי לך אם לא. והוא כבר לא ילד ואנחנו לא בבית משפט לנוער. ואיכשהו מתמזל מזלו ואני מצליחה לשחרר אותו למעצר בית. הוא מחייך מאוזן לאוזן והסוהר, שמכיר אותו כבר שנים, מניד בראשו ואומר לו למחוק את החיוך והשופט אומר לו שלא תהיה הזדמנות נוספת ושיגיד תודה לעורכת הדין שלו, כי עד שלא שמע את הטיעונים חשב שלבטח יעצור אותו. אבל הוא מה אכפת לו, כבר מריח את הבית ושולח לי נשיקה באוויר ובחוץ, כרגיל, המשפחה נופלת בזרועותיי, אמא אבא ודודים מאושרים ולכמה דקות אני "תותחית שחבל על הזמן" ו"כפרה שלנו" ו"אין עלי" ואני כל כך עייפה מההמתנה הממושכת ומהמתח שהמשפחה הכניסה לי לעצמות לפני הדיון וכל פרוצדורת השחרור עוד לפני. כשיגמר היום הארוך הזה מה שיישאר לי זה החלטה יפה וריח הסיגריות שדבק בי במסדרון ואפילו לא טיפה של אבק כוכבים וגם לא קמצוץ של אבק שריפה, בכל זאת, תותחית.
משחק סכום אפס
כמה דקות אחרי שאני פוגשת בתחנת רכבת "ההגנה" לקוח לשעבר שבגר ומסיים תכף את שירותו הצבאי כחייל מצטיין, לוחם ביחידה קרבית, שהצדיק את האמון שנתן בו בית המשפט כאשר לא הרשיע אותו בסדרת עבירות אלימות ורכוש, אני מקבלת טלפון מקצינת המבחן של נער אחר. היא מודיעה לי שהוא נעצר בגין שוד. השמחה הקצרה שלי מתחלפת בתחושת ייאוש. אני מלווה את הנער הזה בתהליך שיקום מתמשך וכמו ב"סולמות וחבלים" צריך להתחיל שוב הכול מחדש. העבודה שלי היא משחק סכום אפס. מול כל הצלחה עומד כישלון. אבל כמו אחותו של סיזיפוס אני נוסעת לתחנת המשטרה לפגוש את הנער כדי לייצג אותו מחר בבוקר בבית המשפט בתיק המעצר.
פרופורציה
העצור שלי מגיע ישר ממעבר "ניצן". הוא ילד וגם נראה כמו ילד אבל כבר עבר את גיל 18 ולא זכאי למערכת שמטפלת בנוער. הוא לובש טרנינג וטי שירט יפים וחדשים ומסופר בתספורת יפה ואופנתית, הוא רגוע ומחייך ורואים שהוא בתקופה טובה יותר מהפעם האחרונה שהתראינו. כלפי חוץ הוא נראה נער ככל הנערים אולם מי שקורא את תסקיר שירות המבחן הפורס את מסכת החיים העלובה והעצובה שלו מניד מיד ראשו בצער. כל כך צעיר וכבר עבר כל כך הרבה! גם השופטת שקוראת את הדברים החסויים, לא מלאה ליבה להותיר אותו במעצר בגלל עבירות פעוטות.
הכותבת, עו"ד תמי לימון, עוסקת בפלילים, יעוץ משפטי, מעצרים, ייצוג בערכאות, עתירות אסירים, בקשות הסגרה וחנינות