אני תומר גלעד, מורה ליוגה וחברה בעמותת ארגון מורי היוגה בישראל. אני עובדת עם פגועי נפש כמורה ליוגה בבית החולים הפסיכיאטרי "אילנית", שם אני מלמדת את המטופלים ואת הצוות המטפל כיצד להירגע ולמצוא איזון באמצעות כלי היוגה.
הורדת המתח והלחץ היא הצעד הראשון בדרך להקלה ויציאה מההתקף, בין אם מדובר בהתקף חרדה, בהתקף פסיכוזה, בהתקף זעם או בכל התקף על רקע נפשי אחר. גיליתי שבזמני האמת הכי קשים, ממש בעיצומו של ההתקף, ההרגעה החומלת של היוגה מחליפה את אמצעי ההרגעה הישנים המקובלים על הרפואה הממסדית כמו בידוד, קשירות, זריקות או כדורי הרגעה.
כשדימיטרי בעיצומו של התקף פסיכוטי הוא בטוח שהוא אלוהים, מסתובב בחצר וצועק שרצח כך וכך בני אדם, ממציא מילים בג'יבריש. הוא רואה דם, מריח שרוף והכל נוגע בו כל הזמן
בזמן תרגול היוגה ואחריו אני רואה שהמטופלים יותר רגועים, מאוזנים ומחוברים לעצמם. בעזרת כלים פשוטים כמו נשימה, הקשבה, והתאמת תרגול פיזי ומנטלי אני מצליחה להביא אותם לריכוז, מיקוד, שיווי משקל, התבוננות, שקט ושלווה, וכל זאת מבלי להיעזר בתרופות ובאמצעים רפואיים.
הנה חמישה מקרים בהם אדם הנמצא בהתקף נפשי אלים נרגע בעזרת מפגש היוגה בזמן אמת. כל השמות של המטופלים בדויים.
- כשדימיטרי בעיצומו של התקף פסיכוטי הוא בטוח שהוא אלוהים או המשיח. הוא מסתובב בחצר וצועק את שמו באוויר, מספר שרצח כך וכך בני אדם, שהוא ענק, גדול, מליארדר. הוא עושה תנועות פנטומימה בידיו, מחזיק דברים דמיוניים ועושה פעולות שרק הוא מבין. הוא ממציא מילים בג'יבריש, הוא רואה דם, הוא שומע דיבורים, הוא מריח שרוף והכל נוגע בו כל הזמן. הוא פורץ בצחוק רם ובלתי קשור ומפליג בהסברים למציאות לא הגיונית בעליל שהוא חווה. הוא מתלווה איתי לחדר היוגה. אנחנו יושבים אחד מול השני, ודימיטרי מספר לי על המציאות שלו. אני איני מביעה דעה, לא בעד ולא נגד, רק מקשיבה לו ומביטה בו במלוא תשומת הלב, ואז מציעה תרגיל יוגה: עצירת הדיבור ל-60 שניות ורק מבט בעיניים לריכוז.
לא לכולם זה מתאים, אבל דימיטרי נענה לתרגיל. קשה לו, מדי פעם אני מדגישה את הנשימה שלי והוא מחקה אותי. וכך, עם נשימה עמוקה וריכוז במבט, עם עצירה רק של 60 שניות, דימיטרי נרגע. בסוף התרגיל הוא מכריז שהוא מרגיש שקט, קטן ועייף, ופורש לנוח.
"הייתי עצבני, עכשיו אני רגוע" | צילום: תומר גלעד - כשענת נכנסת לסערת רגשות עוצמתית היא עומדת קפואה במקומה ובוכה בקול חד ורם, בכי קצוב וחזק שמתחיל בצרחה חדה, הולך ונחלש, נאלם לרגע של שקט - ואז חוזר בעוד צרחה מקפיאה. אם מישהו מנסה להסביר או לצעוק עליה שתפסיק, ענת פותחת בצרור איחולי מוות ועוד אמרות נוראיות, ולעתים גם בליווי יריקה גדולה בפנים. היא יודעת לפגוע בנקודות הכי כואבות ורגישות של האחר, ותגובת הסביבה לאלימות שלה יוצרת החרפה גם במצבה.
כשענת מתלווה אלי לחדר היוגה, אני וסוגרת את הדלת ומאפשרת לה לבכות. הבכי שלה עדיין מונוטוני אבל הוא כבר לא מכיל צרחות וקללות. היא יודעת שיש מולה מישהי שלגמרי שמה אליה לב. אחרי שהיא רואה שאין התנגדות לבכייה, היא מפסיקה אותו מעצמה ומדברת על סבלה. אני מכוונת אותה לבדוק מה היא צריכה - לבדוק באמת, עם נשימה ולא עם מחשבה. היא אוהבת תרגילי נשימה ולאחר דקות ארוכות בהן היא מסדרת את בגדיה ואת ישיבתה לקראת התרגיל – מה שכבר תורם לאיזון שלה חזרה - היא מצטרפת אלי לחמש נשימות עמוקות עם הצליל "אוווום" בכל נשיפה. בסוף התרגיל היא שקטה, ואנחנו מוצאות יחד את הצעד הבא לפתירת הבעיה שהכניסה אותה לסערה הרגשית. - כשעודד מתפרץ בזעם הוא בועט בכל דלת ושער בחוזקה. הוא צועק בקול רם בין החדרים "נמאס לי", "בני זונות", מנופף בידיו, נתקל בגסות באחרים ומפחיד את כולם. כשאני ניגשת אליו, אני משקפת לו שהוא נוהג במתח ואלימות. אני רוצה לעזור לו, כי אני יודעת שאם הוא מתנהג ככה הוא סובל ומתוח בעצמו.
הוא מסכים להתלוות איתי לחדר היוגה, שם הוא נשכב על מזרן וממשיך לקלל. אני רק מזכירה לו שאני פה לעזור לו להירגע, ואז כבר יימצא פתרון. בעדינות אני מסדרת את שני צדי גופו באופן מקביל על המזרן, קצת לוחצת בכתפיים, קצת מאריכה את העורף (מה שמדגדג לו וכבר בורח לו חיוך קטן). אני מרפה את עור פניו עם אצבעותיי, וכך גם המחשבות והרגשות שלו קצת נרפים. לאחר מכן אני משמיעה לו את מנגינת ההרפיה שהוא אוהב ומתחבר אליה, זו שהוא מסוגל להקשיב לה ולא לדבר בעצמו לרגע. בסוף ההרפיה יש בפיו של עודד רק שבחים ותובנות מכל האירוע. "הייתי עצבני, לא יודע מה עבר עליי, והנה עכשיו אני רגוע", הוא אומר, וגם רעיון לצעד הבא הולך ומתגבש אצלו כשהוא עוזב את החדר.
"קשה לו, מדי פעם אני מדגישה את הנשימה שלי והוא מחקה אותי" | צילום: תומר גלעד - כשגבי חווה התקף כאב הוא אינו יכול להסביר למה, ולכן הוא מאגרף ידיים ושולח אותן קדימה בתחינה, מיילל בקולות נמוכים, רץ, נופל, טורק דלתות בחוזקה, תופס בכח אנשים אחרים ביד ומוביל אותם סביב-סביב ואפילו מרים כיסא כאיום. כל ניסיון לרסן אותו פיזית רק יוצר אצלו התנגדות ועוררות גדולות יותר.
כשאני מגיעה אליו, אני מיד תופסת את תשומת ליבו עם המבט בעיניים. אני מסדרת את רגליי בפיסוק קטן ומתחילה תנועות ידיים איטיות מלוות בתנועות נשיפה מודגשות. אני מביטה בו בעיניים טובות, והוא מזהה את זה ומחקה אותי מיד בכל תנועה שאני עושה. הוא מכווץ כמוני את השפתיים לעיגול קטן ונושף לאט, עם תנועה מלווה ביד שגם מאטה ומאטה. אני מאפשרת לו לקחת אותי לאן שהוא רוצה: לפעמים זה לחדר היוגה לשכיבה והרפיה, לפעמים בחזרה למקום שלו בחדר העבודה, לפעמים לטיול בשדה בחוץ. - כשמאיה מתפרצת בכעס היא עומדת וצורחת, מקללת בעברית ועירקית, מרימה ומעיפה כיסאות. כל פניה נוזלות מעיניה, אפה ופיה, ונפנופי אגרוף מכוונים לכיוונם של אנשים. היא מאיימת בנקמות, מוחה על חוסר הצדק ומקימה מהומה גדולה סביבה. כשאני מזמינה אותה לחדר היוגה היא לא מתלווה מיד, אבל אני מלטפת את גבה ומזכירה לה שאני פה לעזור. היא צועקת שהיא רוצה זריקה להירגע, ואני משכנעת אותה לנסות להצטרף אליי רגע לפני הזריקה.
היא מסכימה, מתיישבת מולי ובוכה. כל הסיפורים של אלו שהכעיסו אותה הופכים לתלונה אחת ברורה – כואבת לה הבטן והיא כבר יומיים לא הייתה בשירותים. אני מכוונת אותה לעשות איתי כמה תרגילים פשוטים, ומבטיחה שזה יעזור. אנחנו נעות ונושמות יחד, ובשכיבה אני מניעה את רגליה לכדי סיבובים עדינים, והנה פניה מרפות. אני מניחה לרגע ידיים על בטנה ומדריכה אותה לכמה נשימות עמוקות, שבסופן מאיה מתחילה להניע לבד את האגן עם הנשימה, סופרת עד 30 ומודיעה – זה עזר לי, אני מרגישה שדברים זזים שם. למחרת בבוקר היא סיפרה לי שאחרי שעתיים היא כבר הייתה בשירותים, ואיזו הקלה.
"במשך דקות ארוכות היא מסדרת את בגדיה ואת ישיבתה, מה שכבר תורם לאיזון שלה" | צילום: תומר גלעד