"לעיתים, בני המשפחה משלמים מחיר כבד לא רק מפאת הכאב מהאובדן, אלא מעצם היותם בחיים", אומרת בת-שבע רקנטי, פסיכותרפיסטית, מטפלת במשפחות שכולות מטעם משרד הבטחון, מרצה והוגת שיטת שלוש השלבים ליציאה ממשברים. הנה חמישה סיפורים המדגימים כיצד השכול ממשיך להיות נוכח בחייהן של המשפחות השכולות ולפגוע בהן, מעבר לכאב האובדן עצמו.
האב השכול שהאשים את ילדיו שנותרו בחיים
הוא האשים אותם על שהצליחו לנהל חיים אפקטיביים ויצרניים. במהלך הטיפול הוא הבין שההאשמה הזו גורמת לו לאבד את ילדיו החיים בנוסף לאובדן הבן שנפל. הוא שינה את יחסו לילדיו, זכה במשפחתו בחזרה, והצליח לשלב יצרנות ופעילות שמסבה לו תעסוקה ומעט נחת.
זוג ההורים השבור שהזניח את הילדים שנותרו בחיים
בטיפול התברר שהם השקיעו את כל המשאבים הכלכליים והנפשיים שלהם בהנצחת בנם שנפל בקרב, והותירו מאחור שלושה ילדים נוספים שבנוסף לאובדן האח איבדו גם את התמיכה של הוריהם. ברגע שהבינו שאופן ההתמודדות שלהם עם השכול למעשה מפרק את משפחתם, הם שינו את סדרי העדיפויות; הנפשיות, הרגשיות וגם הכלכליות.
האחות השכולה שלא הצליחה לייצר קשר רומנטי
"אני לא מעיזה ליצור קשר אינטימי, אני לא מעיזה להתקרב לבחורים באמת", אמרה לי אישה שאיבדה את אחיה בהיותה נערה מתבגרת. "אחי היה נפש תאומה שלי. ביום שבו נהרג, הלב שלי נאטם", סיפרה. בטיפול היא הבינה שהפחד לשוב ולאבד אדם קרוב היה מה שמונע ממנה לייצר קירבה עם אדם אחר. התובנה הזו שיחררה אותה וכעבור זמן לא רב היא נישאה.
האח השכול שהכשיל את עצמו בכוונה
באופן רציף הוא הפסיד במכרזים שהזכייה בהם הייתה יכולה למנף את הקרירה שלו. התברר שממקום לא מודע הוא לא יכול היה לשאת את תחושת האשמה של המצליחנות שלו - אל מול אחיו המת שלעולם לא יממש את עצמו. בתהליך הטיפולי הוא "ביקש רשות" מאחיו המת להמשיך את חייו ובחר להקדיש חלק מהעשייה שלו להנצחת האח.
אלמנת המלחמה שלא הצליחה לעסוק בזוטות
הכל נראה לה שטותי וכלום לא השתווה לחווית השכול שנוכחה כל-כך בחייה. באמצעות טיפול היא הבינה שהחזרה לתפקוד צריכה לעבור דווקא דרך ההתעסקות ב"זוטות" לכאורה, ובהשתלבות בתנועת החיים הפשוטה, הבנאלית והיום-יומית. רק כך, ומבלי שאפילו שמה לב לכך, הצליחה לחזור לחיים אקטיביים ויצרניים.