החצר בבית של ההורים שלי מלאה בעצים. לפי המיתולוגיה המשפחתית כל עץ הוא תוצר של כעס או עלבון. אם התעוררנו בבוקר ומצאנו את אבא שלי נוטע, הבנו שהם כנראה רבו. פעם אחת הוא עקר שקדיה שהתחרפנה משינויי מזג האוויר וסירבה להתפתח, ואנחנו, הילדים, צחקנו שהוא בטח מפנה מקום לדבר הבא. וזה לא חייב היה להיות עץ, התנצלויות יכלו לבוא במגוון צורות של עשייה: תה חם עם ריבה וצנימים, תיקון של איזה חפץ, מילוי של איזה חור. יכול להיות שכשהם היו לבדם הם היו מתנצלים גם במילים, בטח במגע, אבל אין לי דרך לדעת את זה וזה גם לא ענייני לשאול.
גם אני פעם קיבלתי מאבא שלי עץ. אין סיכוי שאזכור על רקע איזה ריב הוא נשתל, אבל יום אחד פתחתי את חלון חדרי ומתחתיי ניצבה מגנוליה חרוצה, שעד סוף השנה הכפילה את גודלה והוציאה פרח לבן וענק בדיוק ביום של הבגרות במתמטיקה. היו גם פעמים שקיבלנו לביבות טעימות כמנחת פיוס, אבל רוב הזמן ההורים שלנו התנצלו בפנינו כמו רוב ההורים: הם התנהגו כאילו שום דבר לא קרה.
ההיגיון מאחורי השיטה הזאת ברור. הורה לא אמור להתנצל בפני היצור שלו העניק חיים, שלמענו הוא עובד ובשבילו הקריב כל כך הרבה. וחוץ מזה, בגיל ההתבגרות, ההורים לא אמורים להיות חברים שלנו, אלא לחנך ולהכין לחיים. זאת גישה לא מתבכיינת, שדוחפת הלאה. למה לדוש ולחפור במה שהיה, למה למחזר עלבונות על אמירות שנאמרו בשעת כעס? מה אנחנו סיטקום אמריקאי, של איי לאב יו דאד איי לאב יו סן? עדיף לשים על זה קצת אדמה ולהמשיך הלאה.
אבל כשמגיעים לגיל עשרים, ובטח לשלושים, משהו משתנה. יחסי הכוחות כבר פחות ברורים והמאבקים צצים על פני השטח. קודם ההורים אמרו לנו מה לעשות - עכשיו הם יכולים רק לבקש. קודם הם היו יכולים לבקש - עכשיו הם יכולים רק להציע ולקוות לטוב. הם לא יכולים למנוע ממך להתפטר מעבודה יציבה שאת שונאת, או לנסוע לטיול הבזבזני הזה שתכננת. הם לא יכולים לדרוש שתשמרי על בית מסודר, או לדרוש שתתגלח כי "כל כך יפה לך בלי". איבוד הסמכות ההורית, יחד עם התפיסה שילדים צריכים להיות אסירי תודה לנצח על החיים שהעניקו להם, זה דשן מעולה לריבים מכאיבים ומשמעותיים. הם לא כועסים עלי ששכחתי להכין שיעורי בית – הם מאוכזבים מהאדם שהפכתי להיות.
בסדר. אז ריבים קורים. זה רק מעיד על תלות רגשית, אבל למה הם לא מתנצלים, ריבונו של עולם? הרי זה כל מה שאנחנו צריכים. יודעים מה? המילה "סליחה" אפילו לא חייבת להיאמר מפורשות. מספיק לנו איזה "היי, אולי אמרתי דברים לא במקום" או "הטחתי בך דברים מתוך כעס וכאב, תביני גם אותי". אנחנו הרי נקפוץ על הסליחה הזאת מיד, נתפוס אותה, נבלע אותה. אנחנו מתים להיפטר מהעול, לא נבקש עוד, אפילו לא נפתח סשן חפירות פסיכולוגי. למה כל כך קשה להם להיפטר מהדרישה הארכאית המטומטמת הזאת שהבן הסורר יבוא בזחילה וייפול אפיים על ברכי אביו? למה אתם כל כך חוששים לדבר על רגשות? אולי כי ההתנצלות היא שריד אחרון לעליונות ההורית, אולי כי להתנצל זה לא רק להודות שטעית, אלא להודות שיש פה בכלל אישו. שהצאצא שלך כואב, ומרגיש רע, ואולי יש לך חלק בזה.
ככל שאני מתבגרת יותר כך אני רוצה לפתוח יותר דברים. לא ברוגז או במרירות, בדיוק להפך: ממקום של חקירה עצמית, שאיפה לריפוי והשלמה, ורצון להיות שווה להורים שלי עד כמה שאפשר. אני רוצה שיהיה לי מקום לשטוח את הטענות שלי, לפרט על העלבון שלי, להציג את הדברים מנקודת המבט שלי. אבל הפערים הדוריים והתרבותיים בינינו כבר לא ממש מאפשרים את זה. אם אני בוכה - אני נתפסת כהיסטרית. אם אני עצבנית - גם היסטרית. אם אני ביקורתית - אני כפוית טובה. גם היום, כשיש לי חיים משלי וקמטים על הפנים, לא מוטל עלי רק לכבד את אבא ואמא, אלא גם את הטענות שלהם נגדי.
מה שמוביל אותי לשאלה הבלתי נמנעת: איך אני יכולה להבטיח שמה שכל כך מפריע לי לא יעבור לתוך המשפחה שבניתי? קינן עכשיו בן שנה וחצי. אני רוצה להאמין שכשהוא יגדל לא נריב לעולם ונהיה החברים הכי טובים שאמא ובן אי פעם היו, אבל יודעת שזה כנראה לא יקרה. האם אני אצליח להתנהג אחרת, לבלוע לפעמים את הגאווה ההורית?
התשובה היא שאני לא יודעת. אני מרגישה שגדלתי להיות אדם אהוב ומוערך על ידי הסובבים אותו, אני מרגישה שלמה ומיוחדת, ומה כל זה אם לא (גם) תוצר שלהם. אבל גם התכונות הפחות יפות שלי צמחו בבית הגידול הזה. חלק מהחסרונות שלהם הם בדיוק החסרונות שלי, ובראשם הנטייה לנתח דברים או לדלג מעליהם במקום פשוט להרגיש אותם. כך שאני אצטרך לעבוד על עצמי כדי לדעת לבקש ממנו סליחה, ולעבוד קשה. או שפשוט נעזוב את הבית בעיר ונעבור לגור במושב, מקום עם שטח פתוח ואדמה פורייה שבה אוכל לשתול עצים.